מבוסס על השיר של מני בגר "קפה אצל ברטה".

"שלום ברטה" אמרתי ונכנסתי לביתה של ברטה.
"שלום כרונוס, שב בבקשה" היא אמרה ונראתה כאילו היא עומדת
לחזות במשהו אלוהי.
"שלומך?" שאלתי בנימוס.
"לא חשוב כרגע ידידי, שב נא, אפשר להציע לך קפה?" היא אמרה
בעיניים שמצפות בכיליון לתשובתי.
"כמובן, שחור" חייכתי וראיתי אותה מתרחקת. הסתכלתי מסביב, הבית
לא השתנה. "אתה באמת מצפה שמשהו במקום הזה ישתנה?" שאלתי את
עצמי בלי קול, מתופף באצבעותיי בעצבנות על השולחן הקטן שלידו
התיישבתי. "כמובן שלא" עניתי לעצמי. עדיין לעצמי בלי קול. היא
יכולה לקנות כיסא נדנדה, היא תמיד רצתה אחד מאלו. "אולי ברטה
הזדקנה קצת" אמרתי לעצמי בעודי רואה אותה רוכנת מעל לכיריים.
הסתובבתי לכיוון המראה הגדולה שקישטה את החדר והרחיבה אותו,
ונגעתי בסנטר הלא מגולח שלי, "אולי בעצם גם אני, קצת...", ברטה
חזרה עם הקפה ושוב הביטה בי בציפייה. הבנתי את הרמז והתחלתי
ללגום ממנו.


ריח טוב של קפה שחור, פשוט מצוין. לפחות הקפה לא מזדקן, ואפילו
אם הוא הזדקן כמוני וכמו ברטה, הוא השתבח עם השנים. לגמתי עוד
ממנו, קפה מצוין, אולי גם אני כמוהו.
ברטה ראתה בעיני הכול, היא ידעה הכול, היא הייתה סוג של נביאה.
ואולי לא, אבל היא סיפרה לי את דברים שאני רציתי לשמוע והתקווה
שהם אולי יתגשמו, מתי? כמה? ואיך? עוררה בי את כל השאלות האלה.
את התשובה להן יכולתי לקבל רק ממנה.
"הגיל שוב מטריד אותך" אמרה ברטה.
"אולי, אומרים שזה רק מספר" אמרתי.
"את זה אומרים אלה שרוצים לשמוע מאחרים שזה נכון, למעשה הוא לא
רק מספר, אפשר לקבל את הכוס שלך? היא החליפה נושאים במהירות.
ככה זה עם נביאים.


נתתי לה רגע להתרכז, היא התבוננה בכוס, בלי להניד עפעף. כל מה
שהיא אמרה היה "מעניין", היא חזרה על זה פעם שנייה "מעניין".
אז היא הניחה את הכוס והלכה להביא את הקלפים שלה. כשהיא חזרה
שאלתי אותה "ברט, מה היה שם?".
"תשובות שחיפשת, תשובות שלא חיפשת. מאוד מעניין אך עוד יותר,
זה מעורפל. אני צריכה מיקוד". היא הוציאה את החבילה של הקלפים
היפים שלה, עם ציורים של אבירים נועזים ועלמות יפיפיות וסידרה
אותם במספר שורות לפניה בעודם הפוכים. "שאל שאלותייך וראה
תשובותייך" היא אמרה כמו נביאה אמיתית. עשיתי כדבריה. קלף
ראשון היה  "גלגל המזלות" ולמרבה האירוניה (ומהיכרות לא נעימה
במיוחד עם הקלפים של ברטה), הקלף הזה ייצג את חיי. היא הנהנה.

קלף שני היה "הירח" שם היו מצוירים כלבים שנבחו על הירח והשמש.
אלו נראו זעופים.
קלף שלישי היה "הנזיר", איש עם זקן ארוך שהחזיק עששית.
קלף רביעי היה "הקיסר", אדם רב מעלה היושב על כס מעורר אימה
ומחזיק כלי מעורר אימה עוד יותר (ברגעים אלה חשבתי שזה יהיה
ממש כיף אם הקלף הבא יהיה "מוות", כך שאני לפחות אוכל לישון
יותר טוב בלילה... אך למרבה ההפתעה הקלף האחרון היה די
אופטימי) הקלף חמישי היה "צדק" עליו הייתה מצוירת אישה יפה
היושבת על כס ומחזיקה חרב ביד אחת ומאזניים בשנייה.
ואז שמעתי את הפרשנות שלה.


"דברים טובים יקרו, אך לפניהם, דברים רבים אחרים יקרו, הם לא
היו טובים. אני ראיתי שמחה, אהבה והצלחה אך ראיתי גם שנאה
וסימני אזהרה, הזהר. יהיה טוב, אחרי כמה צרות קטנות פתאום
תרגיש נפלא. אחרי זה יהיה טוב" היא אמרה כסוף פסוק, כמו תמיד
מפחידה אותי עד לשד עצמותיי.
היא כן ניבאה שאני אפגוש מישהי פעם שעברה שהייתי אצלה, היא לא
טעתה. אבל המישהי ההיא עזבה אותי כבר, אנחנו לא מדברים יותר.
אני מודה, אני מתגעגע לאפי. היא גם צדקה לגביי לגבי הערפול שלא
ייסוג ממני לעולם, אבל לא ממש בצורה ישירה, אלו היו סך הכול
משקפי ראייה.
"את היד" היא אמרה ישירות.
הושטתי לה את היד שלי. היא עברה על הקווים של ידיי בעדינות,
רחמנות.
"עכשיו העניינים מתסכלים?" היא שאלה בלי לרצות בתשובה.
"זה ישתנה בשנה הבאה, עד אז, אני במקומך הייתי מנסה לפתור חלק
מהבעיות. המזל שצפוי לך בתקופה ההיא הוא לא נס והוא לא יפתור
את כל בעיותיך" עיניה שוב סרקו את ידי.
"אני מרוצה" אמרה ברטה בהכרזה. "השמש תמצא במקום טוב כשהמזל
יבוא, הוא יבוא מגורם חיובי בחייך" אמרה ברטה.


"מה עם אפי?" שאלתי אותה בלי לחשוב, הרי מעולם לא סיפרתי לה על
אפי.
"יש סימנים, מאוד מעורפלים. אתה צריך עוד כוס קפה" היא אמרה
והציצה שוב לעיניי, הנהנתי להסכמה והיא חייכה ואמרה "בחור טוב"
והלכה להכין לי ספל חדש. גם את הכוס השניה שתיתי בהנאה גלויה,
מעניין מה היא שמה שם.
"אני לא מרעילה את הקפה הזה, לגום באומץ" היא אמרה בעודה קוראת
את מחשבותיי. חייכתי אליה ולדבריה לקחתי לגימה מאוד אמיצה. כמו
גיבור. אני לא יודע אם הדימוי הזה קסם לעיני או לא, כששירתי
בצבא, הייתי גיבור ולא על דברים כמו שתיית קפה, לצערי. המדליות
ששכנו בארון הזכירו לי עולם שקיוויתי לשכוח, אך זה בלתי אפשרי,
בגדר חלום. העולם אורב לי בצד מחכה להזכיר לי את קורות חיי,
פעם אחר פעם. שליחים שונים, פרצופים שונים, אותה בשורה.
"אל תחשוב על זה" אמרה ברטה בעודה מסובבת מעל ראשי מקל אפריקאי
עם קישוטי נוצות, מאוד משונה. ברטה לדעתי הוא שם נרדף למילה
מוזר.
"פשוט אל תחשוב על זה, התקופה ההיא מאחוריך" היא אמרה והפסיקה
לסובב את המקל, אולי כי הטקס הפולחני המוזר נגמר, אולי כי זה
מקל גדול וכבד עד שבשלב מסוים נמאס לנופף בו. נתתי מבט מלא
משמעות בפניה ומיד לאחר מכן בכוס. היא לקחה את הכוס לידה.
"אני רואה את אפי בעתידך. לא ברור עם בהקשר טוב או מרושע".
"זאת אפי" צחקתי.
"אין בה דבר כזה 'הקשר מרושע' היא שונה משאר מכריי, היא לא
מסוגלת להיות רעה" אמרתי לברטה, מתקן את טעותה במין אנחה של
ניצחון.
"אנשים טובים לפעמים באים בהקשרים רעים, לרוב אף לא בגללם" היא
אמרה ברצינות מוחלטת. מאוד מפחידה. "כן, זה עדיין לא ברור" היא
אמרה והציצה מסביב. "מה שכן, הזדמנות הולכת לצוץ ולהופיע
בקרוב. קח אותה, לא משנה מה, זה חשוב, זה משמעותי. אתה קרוב
לחלק מאוד משמעותי בחייך" היא סיימה והמשיכה להלך מצד לצד.
הדרמה שהיא יצרה בחדר הזה.


"זה הכול?" שאלתי אותה, אך ידעתי טוב מאוד מה היא תענה.
"לנבא עתידות אפשר לנצחים ונצחים, אבל לא צריך לחיות קצת?
למעשה נראה לי שבמיתולוגיה יש סיפור על זה" היא אמרה והלכה
לכיוון הספרייה שלה.
"אין צורך" אמרתי וקמתי.
"אולי עוד כוס?" היא שאלה אותי, שוב מציצה לעיניי.
"אני אוותר" אמרתי בנימוס, "אבל מה קרה לכדור הבדולח שלך?"
שאלתי כשמתי לב שעדיין לא עברנו את הפרוצדורה של כדור הבדולח.
"אה. לפי מה שהכוכבים חזו לי, חפץ שאבד ישוב בהקדם, אני מצפה
שהוא יצוץ בתחילת החודש הבא". "אני נאלץ לחזור עכשיו" אמרתי
בעצב, נראה שפגישות אלו לא מובילות להרבה אך היו מהנות להפליא.
"אם כך, אז את המחיר הרגיל". שילמתי לה על שירותה ונפרדתי
ממנה.

מאוחר יותר באותו יום פגשתי את ניק, חברי משכבר הימים, הוא היה
צריך לבשר לי דבר מה. ניקולס פחד להיות השליח של הבשורה שעמד
לבשר לי. ברומא היו הורגים אותם, אני סתם הייתי המום.
"מה קרה לך" שאלתי אותו בעודו עומד שם לפניי, חיוור כמו הלבנה,
מעט רועד, עיניו מרצדות על פניי, הוא נראה כאילו יש לו התקף
פאניקה.
"זזו אפפי..." הוא אמר מגמגם. גם הוא הכיר את אפי, היא הרי
הייתה חלק מאוד משמעותי מחיי. אפילו ברטה אמרה.
"מה עם אפי?" שאלתי אותו, מתחיל לפחד, ב-13 השנים שאני מכיר
אותו לא ראיתי אותו ככה. כזה אדם שמח, שמריץ בדיחות ליד המדורה
של ל"ג בעומר, בפורים מתחפש כדי להצחיק אותנו, וקורא את ההגדה
בקולו של אריאל שרון, נראה כאילו הוא עומד להתמוטט כל רגע.
סטרתי לו, הוא לקח את עצמו בידיים ואמר "היא מתה".
נפלתי אחורה, מרוב שוק נפלתי אחורה. ראיתי את זה קורה לבחורות
בסרטים על ימי הביניים, אבל אני?
ניקולס עזר לי לקום וניער ממני את הליכלוך של הרצפה הקשה.


"איך זה קרה" אמרתי מרגיש זרם של דמעות בעיני.
"זה... זו התאבדות" הוא אמר בקול שמזכיר חצי צרחה.
"לא..." אמרתי, חושב שזה חלום בלהות. "אני עומד להתעורר כל
רגע, בוני ילקק לי את הפנים וינבח ואני אתן לו את האוכל שלו
ושאריות מארוחת הערב שלי, ואצחק על זה ששוב נרדמתי מול
הטלוויזיה. אפי לא מתה".
לא זמן רב לאחר מכן הייתה הלוויה. התאוששתי מאז והלכתי לשם,
במחשבה שאני הולך לחלוק כבוד לאפי. אבל לא יכולתי לסבול את זה,
כל רגע מזה גרם לי להרגיש שאני מסכים עם מות אפי. ואני לא.
ניקולס ראה שאני בקושי נושם, בקושי בחיים ואמר "בוא, אנחנו
הולכים הביתה".
"למה היא עשתה לי את זה?" שאלתי את ניקולס.
זו הייתה תקופה איומה שאני מעדיף לשכוח ועם זאת לזכור. אפי
החייכנית הייתה הרסנית במותה.
"הבאתי מישהי שתדבר איתך" הוא אמר. לאחר שעה נשמע צלצול בדלת.

"סליחה זה דואר רשמי, אתה יכול לחתום לי בבקשה. זו חבילה" אמר
קול הבס מהצד השני. ניקולס נשען קדימה וחתם. אחרי שהוא סגר את
הדלת הוא הסתכל על השורה של השולח ואמר "לא..."
"מה לא?" צרחתי עליו.
"כלום" הוא אמר, מנסה להסתיר את החבילה. "תביא את זה לפה"
אמרתי לו בתקיפות. הוא ניגש לבד, משאיר את החבילה על הדלפק.
"זה מוקדם מידי, אתה לא יכול..." הוא נקטע על ידי צלצול נוסף
בדלת.
"שלום" אמר קול גבוהה מהצד השני.
"פטרה? תיכנסי בבקשה" אמר ניקולס כאילו לא היה לו איש חצי גוסס
בסלון.
"אם יורשה לי לדעת, מה הוא לא יכול?" היא יצאה מצללים וראיתי
אותה, יפה כמו אפי.
"לקבל את הדואר שלו" אמרתי. היא צחקה עד שניקולס הראה לה את
כתובת השולח ושמו, או יותר נכון שמה. אחרי זה היא נראתה
מבולבלת כמוהו (מאוחר יותר גיליתי שחבילה זו נשלחה על ידי
אפי), היא לא נראתה מרוצה מהבלבול הזה ושינתה נושא. ברור היה
שזו הייתה אישה עם שליטה מאוד מעניינת על רגשותיה.


"שלום אני ד"ר פטרה הלפרמן" היא הציגה את עצמה ולחצה לאיש החצי
גוסס בסלון של ניקולס את היד, כלומר לי.
"פסיכולוגית?" אמרתי והסתכלתי על ניקולס שנראה לא מרוכז במיוחד
במה שקורה בביתו, נועץ מבטים בחבילה, כאילו מקווה שתיעלם.
"כן, אני פסיכולוגית. למעשה..." היא אמרה ופתאום זכתה במבט
מודאג מניק ותשומת לבו הרגעית.
"אני הפסיכולוגית שטיפלה באפי" ברגע שהיא אמרה את המילים האלה,
התיישבתי על הספה שישנתי עליה קודם ואמרתי "אם כך שבי ואמרי לי
למה באת" במעט חוצפה.
"ניקולס חברך (שבשלב זה חזר להתעניין בחבילה) היה מודאג ממך
ורצה שתדבר עם מישהו, אותי הוא פגש בלוויה" היא אמרה.
"אז לא עשית עבודה טובה מידי עם אפי, את בטוחה שאת רוצה לדבר
איתי?" אמרתי בקולי המרושע, אני לא מתנכר ככה לאנשים בדרך כלל
אבל כשמגיע לביתך (או יותר נכון בית חברך) מישהו עם תואר שני,
אתה חייב להציק לו קצת, זה חוק לא כתוב.
"טיפלתי בה כשהיא הייתה עוד בגיל ההתבגרות, 17 אני חושבת. מאז
אותו גיל, היא חשבה שאינה צריכה טיפול פסיכולוגי. למרות
שהתנגדתי היה גם לחץ מההורים, 'זה לא נראה טוב' הם אמרו לי ולא
התעניינו בהעכת הפצעים של ביתם, רק שזה יחזור להיות מה שזה היה
לפני התחלת הבעיות שלה, והטיפול בעיניהם, כאילו הטיל אות קלון
על המשפחה" היא אמרה בעצב. "היום אני כועסת שלא נאבקתי בהם"
היא סיפרה לי כאילו בסוד.
"איך היא הייתה בתור ילדה?" שאלתי אותה בחצי חיוך.
נראה שפטרה התעודדה מקו זה של שאלות. "הבאתי תמונות" היא אמרה
והוציאה מהתיק שלה חבילת תמונות. היא קרבה אותם אליי ואמרה "יש
לי העתקים בבית, אלו שלך" ומסרה לי את החבילה החומה. פתחתי
אותה בזהירות, ראיתי את התמונה הראשונה ולא הפסקתי לחייך.

זו הייתה התחלה של ידידות חדשה ביני לבין אדם שלפני חודש הייתי
אומר לכם שאני לא מסוגל להיות איתו באותו חדר. פסיכולוג.
היא דיברה איתי וגרמה לי לצאת מהבור אליו טיפסתי וסירבתי לצאת.
היא פתחה אותי לעולם. היא אפילו הכירה לי את אשתי לעתיד. ברטה
צדקה.
אני ואיב, לאחר חצי שנה של נישואים הלכנו לברטה, מגדת העתידות
שלי להגיד לה תודה.
כשעלינו במדרגות לבניין ראינו שלט, היה כתוב שם "כאן גרים בכיף
משפחת קלולסקי", דפקתי בדלת, דורש להבין למה ברטה החליפה את
השלט המסתורי הקודם שלה בחתיכת העץ הצבעונית עם הפרצופים
המחייכים. פתחה לי את הדלת מי שנראתה להיות אם המשפחה.
"כבר תרמנו" היא אמרה והתחילה לסגור לנו את הדלת בפרצוף, תפסתי
את הדלת ואמרתי "אנחנו לא מגייסים תרומות" אמרתי.
"אז אתם צריכים להתבייש" היא אמרה בכעס. איב נראתה מבולבלת.
"כרוס, בוא נלך, אני לא חושבת שאני רוצה להיות פה" היא אמרה.
"רק לרגע" עניתי לה.
"תקראי לברטה" פקדתי על אם הבית.
"למה?" היא שאלה.
"אני צריך להגיד לה תודה".
"טוב" אמרה האם. היא הלכה וכשחזרה הביאה איתה ילדה קטנה.
"זו ברטה?" שאלתי אותה, מורה באצבעי על ילדה שלא הייתי בטוח
שהיא נמצאת בגיל בו מתחילים ללכת.
"זה לא יפה להצביע" אמרה לי איב, מורידה את היד שלי לצידי
הגוף. המום, אמרתי "תודה". הילדה הקטנה הוציאה מתוכה צליל
שנשמע כמו צחוק והייתי יכול להישבע שראיתי אותה קורצת לי.
"שלום" אמרתי לגברת קלולסקי.
"שלום, שלום" אמרה האם.
פנינו לדרכנו ואחרי שבוע שכחנו את כל מה שקרה שם.


"הם הלכו?" שאלה ברטה את האם בפנים.
"כן, אבל הם נראו מרוצים, הם אמרו לך תודה, טוב, לברטי הקטנה
אני מתכוונת", צחקה אם הבית בעודה מחזירה את ברט הקטנה חזרה
ללול שלה.
"כן?" הרהרה הזקנה.
"אל תחשבי על זה, אימא" אמרה אם הבית. מספיק היו לי התלונות של
'הלקוחות שלך' על נבואות מפי אישה שמעמידה פני מגדת עתידות,
נביאה. בדיחת השנה".
"אבל זו הייתה נבואת אמת" צחקה ברטה.
"גם זה קורה" אמרה האם.
ברטה הלכה חזרה להתנדנד בכיסא הנדנדה שלה, יודעת שמחר כשבתה
ומשפחתה יחזרו לצפון היא תחזור להיות
"ברטה - מגדת העתידות המופלאה" ולא סתם "ברטה - זקנה העושה
נפלאות למרק ירקות".
"החיים הטובים" אמרה ברטה, נשענת אחורה.