חלפני רגעים
על שקם המטולא והתפוח,
עוד לא חלפו מהעולם.
נוודי הזמן היגעים
על צעדם השוקט ומטעני הרוח,
עוד מציצים מפעם לפעם בכיכרות הכרכים
ופורסים את מרכולתם.
פליטי סרט אילם,
מעיליהם הארוכים מטאטאים את המדרכות
גדושים בשחור לבן ושפע אפור.
והעולם תחת מטעני שמו
נאלץ להתעלם,
מטיפות הרגע המשתרכות
ונבלעות בבטון כמשקה החורך גרון שיכור.

מעת לעת עוד תמצאום
מטלטלים שקם על מפתני דלות,
ונוקשים בקול רפה
בשעות הריקנות של הבוקר.
מציעים לעקרות בית מזור
ברגעים עטופי משמעות,
ובתמורה לכוס קפה
אולי אף ישלפו משקם רגעים קטנים של אושר.

כבר לא מהדס טף אחר פעמיהם,
אוסף את לקט הרגעים
מלקק את האבק ספוג הזמן כאילו היה דבש.
האספלט אינו מתמסר בקלות לרגליהם,
אינו מקעקע עצמו טביעות וסיפורים
ומסרב באדיקות ללמוד דבר-מה חדש.

נערים לא שפים עוד עקביהם,
מנסים להרוות צימאונם באגלי רגע
בטרם הגיעו לפרקם.
חלפני הרגעים כבר אינם מטפטפים
שובלי בגרות אחריהם,
ונערים מקלפים תומתם כהיתה נגע
חומסים תומו של כל הנקרה בדרכם.

זקנים על צוואותיהם צפופות הרכוש,
מטילים לרוח רגעיהם דרך החלון
וכבר אינם מותירים לחלפנים דבר.
ונוודי הזמן מפאת הסיכוי הקלוש,
שיתקלו ברגע הנח בצד הדרך או נאחז בענפי אלון
כבר אינם מהרהרים בתכולתם בגומעם דרכי עפר.

מימים היו הם מפליגים על אדוות האבק
שקיהם מלאי הרגע היו להם כמפרשים
ורוחם הייתה מנשבת בעוז.
כמשוט היה להם מקלם הדק,
נעליהם היו סיפונים
וצלי הדפנה היו להם מקלט ומעוז.
אך האספלט אינו רוטט ברגש
כנגד לטיפת נעליים בלויות.
והרי אין להפליג אחר זנבות אמש
על סיפוני אוניות טרופות.

ואני מבקשכם כי
אם תחושו פתע בגעגוע זך או אושר תמים,
ומולכם ישרך לו רגליים
חמוש בשפם אצילי ושק קבצן שיכור -
חייכו לו.
הוא כבר יבחין כמלח שבע-ימים
בקריצת המגדלור.