היא סיפרה לי אתמול איך היא חגגה את יום הולדת ה-18 שלה. לא
ציפיתי לזה. פינטזתי כנראה. אבל זה היה כיף לחשוב ככה. לחשוב
שיש מישהי אי-שם שמחכה לך כשאתה לא נמצא.

לא יודע איך הגענו לזה. התחלנו בכלל לדבר על נושאים שלא
קשורים. ידעתי כל הזמן שהיה זה יום ההולדת שלה, ופתאום צצה לי
המחשבה, שהיא לא סיפרה לי הרבה על החוויות שלה מהיום המיוחד
הזה. היא ספרה פרטים שטחיים. לא הרחיבה יותר מדי, בעצם, לא
הרחיבה בכלל.

נזכרתי באותם פרטים שסיפרה לי בהודעה ששלחה לי בפלאפון. "כולי
שרופה.. כואב לי כל הגוף וגם יש לי בחילה ואני מצוננת.. ים זה
כיף". לא שכחה לציין שהתגעגעה, כמו בכל הודעה שאנחנו שולחים
אחד לשניה. אבל עוד לא הבנתי בדיוק.

שאלתי אותה. חזרה ואמרה שהיה לה כיף. לא הבנתי למה, היא אוהבת
את הים, ולא היה משהו מיוחד באותו יום. רציתי לגלות עוד פרטים.
מתחרט על זה. סיפרה לי שבילתה עם מישהו מהעבר.

היא לא סיפרה לי עליו הרבה, אולי לא התעניינתי. טבעי אני מניח.
אולי אפילו מרגיז. מחשבות רצות לי בראש. קנאה, כאב, כעס,
תסכול, התרגשות, עצב, אכזבה. מתערבבים לי בנפש כמו טורנדו.
מחפש מה לומר. מנסה לשנות לנושא אחר וסתמי, אבל לא מסוגל. רוצה
להגיד לה מה אני מרגיש.

סיפרתי לה, אני לא יודע אם יכuלתי לומר לה הכל. לא יודע עד כמה
מילים הן כלי שמסוגל להעביר את כל זה. גם למילים יש גבול
מסוים. היא אמרה שאין מחויבות. המלאך הטוב שיושב לי על הכתף
אומר לי שהיא צודקת, אנחנו מכירים בקושי חודש, מה אני בשבילה?

חושב על המכתב שכתבתי לה כל השבת. המכתב ששלחתי לה בבוקר יום
ראשון כשיצאתי הביתה מהבסיס. חושב על המילים שכתבתי לה. המילים
האלה... רצות לי בראש. לא מתחרט. היא אדם שמבין. היא יודעת מה
אני מרגיש כלפיה. היא יודעת שאני חייב לומר לה מה אני מרגיש.
המכתב הוא חלק מזה.

בחור שהיא אוהבת, הוא עושה לה טוב, היא נהנת איתו, כיף לה
איתו. היא איתו. אבל אמרה לי שלא. לא ראתה אותו אף פעם בתור
בחור לקשר רציני. לא יודע אם הסכמתי להאמין לזה, אולי פשוט לא
היה אכפת לי באותו רגע. הרגשתי רע. נשימה עמוקה.


היא סיפרה לי אתמול איך היא חגגה את יום הולדת ה-19 שלה. לא
ציפיתי לזה. פינטזתי כנראה. אבל זה היה כיף לחשוב ככה. לחשוב
שיש מישהי אי-שם שמחכה לך כשאתה לא נמצא.

רוח קיצית נושבת על השיער. פוקח עיניים. יודע איזה יום היום.
מסתכל במראה. מחפש איפה השארתי אתמול את הפלאפון שלי. מפיל
בטעות בקבוק יין אדום שפתחתי אתמול ברגע של חולשה. מתעלם.
מתקשר. חיוג. אין תשובה. חיוג, ושוב אין תשובה. נשימה עמוקה.

בסופו של דבר היא לא סיפרה הרבה, כי לא יצא. מבלה את רוב חייה
בלבוש מדים. לא רציתי לשאול, לא ידעתי אם כדאי. "נסענו לים..."
אמרה. "את ומוטי?" שאלתי. "כן..."

התשובה לא איחרה להגיע. הבנתי מה שלא רציתי להבין.