אש חורבן מוסיפה ומתפרצת.
תמרות עשן,
מקטרות מעל ירק שדות.

השמש,
עוד לא זוהרת.
השמיים,
סגריר כסות.

דם שני העמים;
נקזו נמשך לאין הרף.
זעקת ילדים מבוהלים,
עולה לשחקים.

אך התקווה למחר טוב יותר,
בלבינו, חרף כל מפעמת.

התקווה,
מעייניה זורמים!