ציון

"כל הכבוד, גבר, טוב שחזרת...", טפח נימני בחיבה על כתפו של
כרישי, שחזר באותו היום.
"רק אל תשתה לידי שום דבר עם ריח של וויסקי ואני לא אהרוג
אותך...", נהם הנגמל הטרי.
הוא נהם ורטן גם בזמן שכולם בתחנה מחאו לו כפיים, מגרד את
פדחתו ומסנן מתחת לאפו האדום קללה עסיסית.
צעדיו הכבדים נשמעו בתחנה, ואני חשבתי לעצמי: כמה בני האדם הם
יצורים חלשים ונוטים להתמכרות. גם אני כזה מאז שאני מתחזה לאחד
מהם, שלא תחשבו שאני מתנשא...
המחשבות סחררו את ראשי בזמן שצעדתי למשרד של קארין ציגלר,
מתכנן מה אשאל אותה.
הבטתי בה, שעה שפתחתי את הדלת. היא הציצה בניירות שלה, אבל
נראתה בעולם אחר. רציתי לדעת על מה היא חושבת, כי מאז שברחה
מהחתונה שלה היא מתקשה להסתכל לנו בעיניים, אבל לא העזתי לדפדף
לה במחשבות. כי הרגשתי מאוהב. מאוהב כמו נער בן 15, כמו שאני
נראה ולא כמו יצור מבוגר מכוכב אחר...
"רצית משהו, ציון?"
"אני מפריע...?" שאלתי בטון העינייני ביותר, כאילו שכחתי איך
ברחה בשמלה לבנה מארוסה לשעבר.
"לא, מה העניין.... בכל זאת, אין לי יותר מדי זמן אז תשתדל
לקצר..."

רב-פקד קארין ציגלר

"קארין", הוא אומר לי פתאום, עיניו הירוקות נוצצות כרגיל, אבל
הפעם דמעה מבצבצת בהן, "המקום שהציב אותי פה שוקל לבטל את
ההצבה ויכול להיות שאצטרך לעזוב..."
פתאום הוא עצבני ומשחק בעניבה שלו.
"זה בסדר", אני תמהה מה הבעיה, "אני אדבר עם התיכון בו אתה
לומד ואסדר שתמשיך לעבוד פה, אם זו הההחלטה שלהם..."

ציון

זה די שימח אותי שהיא אמרה את זה, כי המשמעות היא שהיא שכחה את
כל מה שקרה בינתיים... אני אולי טלאפט טירון, אבל מוצלח, אין
מה להגיד...
"זה בסדר", אני מחייך בלי להסביר למה, "אני אשכנע אותם בעצמי
כנראה, סתם רציתי שתדעי..."

רב-פקד קארין ציגלר

הנער המוזר עזב את המשרד ונכנסו האנשים מהפגישה של הצהריים.
"שלום, אני המפקדת פה, רב-פקד ציגלר", אני מציגה את עצמי
ולוחצת את ידם.
"נעים להכיר", מחייך התעשיין המשופם שמולי ומהמהם מתחת לשפמו
בלחש מילה לעוזר הצעיר שלידו, "אני ידוע בתעשיית התרופות בתור
הרו... הרוקח יעקוב "פנדל" שטיינר... יש לי מוניטין עצום בשוק,
אשמח אם זה יסייע בידי לקבל את החוזה ולהיות ספק התרופות
שלכם..."
הצעיר קם ממקומו. עלם חמודות חביב, רק די מוזר לי שגלימה קשורה
לצווארו. שערו שחור כעורב ולחייו שזופות, שזופות מדי. בזמן
שהוא מדבר ושולף לוחות עם טבלאות אני רק מסוגלת לחשוב על זה
שהוא בטח מאופר וזה ממש לא מקרין אמינות... גם הפנים שלו, כל
כך שזופים שקמטים עמוקים חרשו חלקים נכבדים מהם...
"הכל מעניין מאוד...", אני קוטעת אותם, קצת בגסות, "אני אעלה
את הצעתכם בישיבת הצוות הקרובה... דרך אגב, יש לי תחושה
שנפגשנו פעם... אנחנו מכירים מהיכן שהוא?"
הברנש המשופם מחוויר מעט ומצקצק מתחת לשפם שלו בצורה מצחיקה.
"אני מצטער", הוא אומר לי, "אבל אין לי מושג למה נדמה לך
שאנחנו מכירים... תהיי בטוחה שאם זה היה המצב, לא הייתי מעמיד
פנים שאינני מכיר אותך... אני איש עסקים ישר..."

רב-סמל שי (נימני) שרשנשבסקי
השמש להטה ומפלי זיעה ניגרו ממני, גם מהתרגשות, בזמן שהמפקדת
ציגלר טפחה על כתפי והצמידה את הדרגות החדשות....
אני מקיץ בבהלה מהחלום על מה שקרה אתמול וממשיך לקרוא בספר
החדש שקניתי, "מבט מודרני על מעשיות ערפדים". פתאום יש רחש קטן
ומטריד ויוצאים אנשי העסקים מהמשרד של ציגלר. כשאני רואה את
הבחור המשופם, שכובע קסקט מוזר לראשו, מסמן במבט לצעיר השזוף
ושניהם שולפים שימשיות, חולפת בי צמרמורת, אין לי מושג למה...

רב- פקד קארין ציגלר

הם יצאו מהמשרד שלי, אז הזמנתי את יעל שוסטר דרך השלוחה שלה
בטלפון.
"איייי....."
"אל תזוזי, זה קצת שורף בעין....", היא מחייכת בזמן שהיא מאפרת
אותי.
"איך אני נראית בפאה בלונדינית...?"
"מקסימה".
סידרתי את ערימת השיער על ראשי והבטתי במראה יחד עם יעל.
נשפכנו מרוב צחוק. מראה הבלונדינית המטומטמת נראה מגניב עליי.
בכל מקרה, זה יעזור לי להסתנן תחת כיסוי לכלא ולאתר את רשת
הסמים שעל פי השמועות מוסתרת שם...

"אחר צהריים טובים!!!", רעם קולו של מנהל בית הכלא, בזמן שכל
הסוהרים האזינו בדום מתוח, "זימנתי אתכם מפני שהיום מצטרפת
אלינו סוהרת חדשה. סוהרת, תצעדי קדימה והציגי את עצמך!!!"
"לילך בנימיני...", לחשתי בקול רך שסיגלתי לעצמי. הבטתי סביבי
במבטים בישניים, מצועפים כאלה.

"ברוך בואך לילך!!!", רעם קולם של שאר הסוהרים...

הריצפה, בצבע כחול מתכתי, רעמה תחת רגליי בקול מהדהד. אני
חייבת לסגל לעצמי צעדים שקטים, אמרתי לעצמי בליבי. כמו להקת
שחפים במדים, בסדר מופתי, ראיתי את קהל הסוהרים מתקדמים לעברי.
הלכתי לעברם, מבחינה במבטי הגברים החמדנים שחשקה נפשם
בבלונדינית והנה נבלעתי בהמון הסוהרים, דמותי האפרורית מתמזגת
ביניהם...
בהפסקות, ניהלנו שיחות נפש וככה הכרתי אותם. בגלל שהרבה פעמים
סוחרי הסמים בכלא מקבלים עזרה מסוהר, חשבתי שהשיחות יועילו לי
מעבר להשתלבות שלי שם. בכלל, שיחות בהפסקה הן הדרך הטובה ביותר
להכיר שוטר או סוהר. כשהוא בתפקיד, יכול השוטר הממוצע, אם
תשאלי אותו מה חשוב לו בחיים, לענות טקסט מוכן מראש על ייעודו
וחובתו, אבל בהפסקה הפוזה נושרת מהם והבדיחות השוביניסטיות,
שזו דרך מעולה ללמוד על חבריך לעבודה, מתחילות...
בין הגברים היו רק 3 סוהרות נשים, חוץ ממני. הבחורה שהכי ריתקה
אותי היתה דליה, בחורה צנומה ושזופה שספרה לנו כשהגברים לא
הקשיבו, על מעלליה עם גברים. תמיד היתה מלווה את סיפוריה
בתנועות ידיים נלהבות והייתה עוצמת את עיניה, כאילו בזה הרגע
היא חווה משהו מסעיר. לפעמים היתה כמעט נוגעת בעצמה, תמיד אמנם
היתה מרסנת את עצמה, אבל כמעט.
יום אחד שמתי לב שמדי פעם אחת מחברותיי לעבודה לוקחת הפסקה
ארוכה וחוזרת באיחור לחצר שם שמרנו, כשחיוך מיסתורי על פניה.
באחד הימים החלטתי לעקוב אחרי דלית. שמעתי כיצד נעלי העקב שלה,
שאין לי מושג איך אישרו לה לנעול, מרעישות בצליל קר, מהדהדות,
כשניגשה לאגף מבודד בכלא.
היה חושך באגף. רק טפטוף המים בצנרת החלודה נשמע בשקט הזה, כי
שאר האסירים היו בשיחות עם הצוות או בחצר... ראיתי את צלליתה
הצנומה מתקרבת לתא, מתנשפת, אבל יכולתי להשבע אפילו בחושך שהיא
מחייכת, כשאמרה "אז מה, חמוד, אתה שמח שריתקתי אותך לפה...?"
ואחרי זה לא שמעתי הרבה, רק סדרת התנשפויות.
התקרבתי, סקרנית. באור הקלוש שנשפך שם ראיתי את דלית סוגרת
במהירות את דלת התא, מבט משועשע ומצפה על פניה. היא נשענה על
דלת התא, עוצמת את עיניה, ואסיר מסתורי לטף את גופה, החל
בצווארה וירד באיטיות. היא צחקקה ופתאום תפס ומשך בשערה, גורם
לה להאנח בכאב... היא נאנחה בסיפוק והושיטה את ידיה אל מאחורי
ראשה, בין הסורגים... ידיו ליטפו את ידיה בחושניות, מתרכזות
באצבעות, והדבר הבא ששמעתי היה רעש אזיקים. היא הוסיפה להאנח,
ידיה כבולות מעלה, ואז הוא הושיט ידיו לחולצתה וקרע אותה.
כשהחל ללטף את עור המוקה שלה, כאילו מתפלש בערימת קפה,
התבוננתי מרותקת... פתאום תלש את חזייתה והשליך לרצפת התא.
שדיה הקטנים, חצופים וזקופים וחומים, נגלו לעיניו והוא ליטף
אותם בידיו. ביד אחת כבר הסיר את מכנסיה והחל לפלוש בידו אל
מסתורי נשיותה, גורם לספק אנחה ספק גניחה להשמע...
הוא קרע ממנה את התחתונים ופישק את רגליה בחוזקה. היא החלה
לצעוק בהנאה גלויה, כולה סיפוק ופניה סיפוק ושדיה הקטנים
המרקדים, שפטמות ורודות בקצותיהם, שמחים ומסופקים...

"דלית, אפשר לדבר איתך על משהו...?" שאלתי אותה במלתחות יום
אחד. היא ישבה על ספסל כשחולצת הסוהרת שלה פתוחה ומתחתיה גופיה
זעירה לבנה, מורחת קרמים על רגליה.
"כן, אבל אפשר אחר כך?", חייכה.
"זה בקשר לאסיר מהמחלקה ההיא...", אמרתי בנשימה אחת. היא
הסתובבה לעברי, מחווירה.
"על מה את מדברת...?"
"נו, בחייך...", הפצרתי בה, "סיפרת לי כבר הכל על גברים שיצאת
איתם, ספרי לי עליו... אני יודעת עליכם...."
היא נותרה המומה, לראשונה ללא מילים. תמיד היה לה מה לומר,
הפעם לא. לבסוף חייכה.
"נו, בנות....", צחקה, "אתן בעד שנספר לבלונדה את הסוד הקטן
שלנו?"
הסוהרות האחרות חייכו במבוכה והתקרבו אליה, מצחקקות ולוחשות על
אוזנה כמה מילים.
דלית זקפה קומתה ברשמיות והסתכלה לכל עבר, לראות שאיש לא מקשיב
לנו.
"נו, אז כולן בעד שאספר לך", אמרה לבסוף, "כפי שאת רואה, עבודה
של סוהרת היא עבודה קשה וזו בעיה למצוא בה זמן פנוי... למי
שנשאר זמן פנוי, קשה למצוא גבר נאה שלא יהיה מאוים מהעבודה
שלנו ולא יעדיף מזכירה כנועה... אז, למי שרוצה למצוא פורקן, יש
את האסיר ההוא, שמספק את כל הצרכים הפיזיים שלנו...."
"אבל...", אמרתי בשקט, "זה לא נשמע לי כל כך תקין, הפורקן
הזה...."
"ידעתי שבלונדה כמוך תתייפיף...", אמרה בביטול, "מי מדבר על
חוקי ותקין כשהצורך בוער? תגידי, במי זה בעצם פוגע?"
השתרר שקט וכולן הפסיקו לחייך לשנייה.
"אני הייתי הראשונה שגיליתי אותו...", אמרה כממתיקת סוד,
"בהתחלה באתי אליו בגלל הסכנה שיגלו אותנו, לאט לאט זה
התפתח... גיליתי איזה סוס הרבעה הוא...", אמרה בחיוך ושאר
הסוהרות הנהנו בהסכמה, "ואיך שהוא נוגע בגוף של אישה...", היא
ליטפה את פניה ואת עיניה העצומות, חיוך של עונג מתפשט לאט לאט
על פרצופה השחום, "איך הוא מפשיט במבטים ובידיים", ידיה הוסיפו
ללטף את צווארה, יורדות למחשוף, "ואיזה בולבול יש לו... כל כך
גדול... פשוט ללקק את האצבעות...."
הבנות צחקקו.
"טוב, טעיתי", צחקה דלית, "לא רק את האצבעות..."

למחרת הסתובבתי בכלא, מביטה בקרני החמה המתגנבות דרך הסורגים,
מנסה לא להתקרב לתא "ההוא"... מנסה בכלל לשכוח שהתא קיים...
אבל משהו בער לי כל הזמן מתחת למדים, צורך חם ומיוזע, שמשך את
רגליי להגיע, כאילו בטעות, דווקא לשם....
"מה בלונדה נחמדה כמוך עושה בתור סוהרת?", שמעתי קול צרוד
ומפתיע פתאום מאחוריי, גורם לי להבין שהגעתי לשם במקרה...
"אתה לא חושב שאתה מגזים, אסיר?", הסתובבתי לעברו, כעוסה, שמחה
משום מה שאיש לא שמע כשפנה אליי כך, מנסה להראות הכי מאיימת
שבלונדה יכולה להיות...
הוא הסתובב, משמיע בתנועותיו הקלות רק רחש קל, אבל מורגש
באוזניי.
ליבי הלם בפראות. הוא היה לבוש בגופייה לבנה, שהבליטה את
השרירים של גופו החטוב. על זרוע ימין שלו היה קעקוע של עורב,
מה שהלם את פרצופו הבלתי מגולח, המרושל, את חיוכו השחצני....
"תגידי, מה הבעיה שלך?!", גחך הצרוד.
הנפתי את האלה שלי באיום, מעמידה פנים כאילו עוד שנייה אני
פותחת את דלת התא ומחטיפה לו.
"הבעיה שלי!", נזפתי בו, "היא שאתה חושב שאין לי משהו יותר טוב
לעשות מלדבר עם ניאנדרטל כמוך, שאני מתעניינת באסיר מבחינה
אחרת, שאינה מקצועית בלבד!"
הוא נצמד לפתע לסורגים בהתרסה, ידיו נשלחו מחוץ לסורגים כאילו
רצה לפרוץ משם וללטף אותי. נרתעתי לאחור בבהלה.
"מקצועי, לא מקצועי...", התנשף, "אני עוזר להמון סוהרות נחמדות
כמוך... ולך לא תזיק עזרה, תאמיני לי... את נראית לי
פריג'ידית...."
"איך אתה מעז..."
"תגידי לי...", נהם משועשע, "אם את לא פריג'ידית, שמישהו גרם
לך לגמור בזמן האחרון כמו שצריך, שמישהו קרע לך את הבגדים
וזיין אותך כמו שאלוהים התכוון, כמו שגבר מזיין אישה..."
"תפסיק להטריד אותי...", לחשתי בכעס, "ותפסיק להסתכל על חברות
שלי ולהתעסק איתן...."
"מה קרה?!", שאל השוביניסט בליגלוג, "את מקנאת? מותק, ראיתי
אותך מסתכלת עליי... אל תחשבי שלא...."
הוא הוריד את הגופייה בהתגרות, מקפיץ את שרירי החזה החלק שלו
לעברי.
"רוצה?! רוצה קצת מזה?!"

בסוף היום, ראיתי שדלית מחייכת אליי בזמן העבודה. הבנתי שהיא
רוצה לומר לי משהו.
"אז מה, לילך....", כבשה את צחוקה, "ראיתי שגם את רוצה לטבול
בבריכת התענוג שלנו..."
"את ממש לא בכיוון!", כעסתי.

למחרת הייתי כבר חסרת מנוחה. לא יכולתי להגדיר במילים למה, אבל
הגוף שלי ידע, גורם לליבי לדהור כמו קטר...
"תגידי, לילך...", הרגשתי יד מלטפת את גבי כשדלית הופיעה לידי,
מחייכת, "את בטוחה שאת לא רוצה שאפנה לך את שטח הכלא?..."
הסתובבתי לעברה, כך שעיניי היו מול עיניה, סמוקה כולי.
"כן...", אמרתי באומץ, "את מוכנה לעזור לי?"
היא חייכה שוב ותוך מספר שניות האסיר ההוא קיבל הודעת ריתוק.
"אז איך קוראים לך...", שאלתי כשהלכתי מרוגשת מפחד על רצפת
הכלא הקרה.
"קוראים לי פנחס ואני לא מבין למה ריתקו אותי!!! בני
זונות!!!", שמעתי אותו צורח ובועט בקירות, בעיטות שהדהדו
לעברי.
"החלטתי שאתה צודק", אמרתי והתקדמתי לעברו, "מזמן לא זיינו
אותי כמו שצריך...", הלב שלי דפק כמו משוגע, "מזמן לא גמרתי...
אני... מבקשת שתעזור לי לגמור, חמוד שלי...", לחשתי בבושה,
פניי סמוקות, "אני מתחננת שתעזור לי לגמור..."
"זה כבר משהו אחר...", חייך לעברי, פניו צמודות לסורגים,
"היכנסי למשרדי..."
חייכתי ונעצתי את המפתחות בדלת התא, בדיוק כמו שהייתי רוצה
שינעץ את עצמו בתוכי.
ליטפתי את שערו הארוך כשהתקרב אליי, את הזיפים הפרועים שלו.
הנחתי יד, כאילו לא מכוונת, על זרוע ימין שלו, מרגישה את
השריר. הוא קרב את שפתיו אליי, דוחף את הלשון ואת הבל פיו לפי
הנרגש. יד ימין שלו, שלוטפה, ליטפה עכשיו את הפיאה שלי. פתאום
משך והסיר את הפיאה הבלונדינית, מגלה את שערי השחור.
"ידעתי שזו רק פיאה", נהם פנחס הצרוד ופתאום משך בשערי.
"אחחחחח...."
"עכשיו תסתובבי ותישעני על הסורגים...", נהם בטון מצווה.
הסתובבתי, ידיו עדיין מאיימות לתלוש את שיערי, מנענעת את ישבני
מולו כשהתכופפתי וגבי אליו. אחזתי בשני ידיי, בדיוק כמו שאמר,
בסורגים בזמן שהסיר את הגופייה ונצמד אליי, מיוזע.
"מה אתה עושה...?", מלמלתי.
"אם זה לא מוצא חן בעינייך, תגידי עכשיו. אם, מצד שני, את רוצה
לגמור, תשתקי...."
שתקתי. הרגשתי איך חזהו השרירי נצמד לגבי ואיך טיפות הזיעה
שלנו התערבבו. הוא ליטף אותי מאחורה ופתאום ליטף את החזה שלי
בשני ידיו מעל המדים, פותח עוד כפתור.... פתאום תפס את החולצה
שלי וקרע אותה בשנייה, מגלה להפתעתו שלא לבשתי חזייה...
"את כל כך נעימה...", נהם ולטף לי את החזה בידיו, מנשק לי את
העורף, הזיפים שלו דוקרים אותי. ואז פנחס משך בפתאומיות בפטמות
שלי, גורם לי כמעט ליפול לרצפה, כשרק האזיקים מונעים ממני
ליפול לגמרי.
"אחחחח....", גנחתי בכאב כשמעך לי את הפטמות.
"אם את רוצה שאעזור לך לגמור תשתקי...", נהם והוריד ממני
במהירות את המכנסיים. ידיו החלו לפלוש מתחת לתחתוני התחרה
הלבנים שלי... הבחנתי, בזמן שעשה את שלו, באסיר שמביט בנו מהתא
ממול, אחד שדלית שכחה, קרח עם חיוך ממזרי ואף מצולק....
הוא קרע ממני את התחתונים, מועך את שדיי עד כאב ותפס פתאום
בעקבי רגליי, מרים אותי מעלה בתנוחת המריצה... תפסתי את
הסורגים, גונחת ומזיעה, כשפשק את גופי המכווץ מפחד והתרגשות
וחדר לתוכי.  הוא חדר ויצא במהירות, גורם לי לגנוח באוקטבות
שלא הגעתי אליהן מעולם... ידיו עיסו את פטמותיי הכואבות ומדי
פעם את הדגדגן.
"מהר יותר, פנחס!!!", צעקתי רטובה ונרגשת כשחדר לתוכי, האזיקים
שלזרועי משמיעים צליל נקישה בסורגים, "תזיין מהר יותר!!!",
צרחתי, מתבוננת  באסיר עם האף המצולק שנגע בעצמו, מחייך
ומרוגש...
הוא דהר עליי, מטיח את גופי הכואב בסורגים, אבל לא היה לי
אכפת. התקרה רעדה וכשצרחתי בכאב ועונג הבחנתי באריח מהתקרה
שרעד....הבנתי שגיליתי די במקרה, מיהו סוחר הסמים של הכלא...
גנחתי וצרחתי עוד. גמרתי.
"תשחרר את האזיקים!!!", פקדתי עליו. הוא שחרר אותי ודחף את
ראשי למבושיו, שאודה לו... חייכתי וליקקתי את האיבר הארוך,
הגאה, בזמן שגנח... הכנסתי את כל הסחורה לפה, כמעט נחנקתי אבל
הריגוש היה גדול מן הסכנה, עד שגמר...
התלבשתי, מכפתרת את חולצת הסוהרת לגופי, לובשת את הפיאה חזרה
לראשי, פניי לובשות ארשת סמכותית...

"אני מניחה שזה שייך לך...", אמרתי בתקיפות כשהוצאתי את שקית
החשיש שהחביא בתקרה. פנחס החוויר, פניו לבשו מבט מתנצל כששם
מכנסיים על גופו העירום. הזעקתי את מנהל הכלא ודיווחתי לו על
ממצאיי. בזמן שקראתי לו במכשיר, שמתי לב לאסיר מהתא ממול עם
האף המצולק, שגנח בסיפוק, פולט זרע על מיטת האסיר שלו, מחייך
בממזריות.... הקרחת הבוהקת שלו נצרבה בראשי, בצורה שימים שלמים
אחרי האירוע הייתי חולמת עליו בהקיץ, אפו הארוך, המצולק,
מתעוות לכיוונים שונים כשגנח, ידו הימנית תופסת את האיבר הארוך
שלו ומלטפת, מעסה... חיוכו הממזרי משום מה נחרט בראשי, כשנגב
את המיטה עליה ישן מהזרע...

טוב, אני מקווה שאשאר עוד יום אחד, אמרתי בליבי...