תהילה...
זוכרת אז, כשדברנו ואמרתי שאני לא כותב מתי שאני רוצה
אלא ש-בום, זה בא במפתיע בדיוק כשאני לא מצפה.
עיפרון, נייר ו-פוף, זהו... הכללל יוצא
כאילו שנים זה קבור שם, ממתין ומחכה.

אז היום סוף סוף השתחררתי!
כן כן... זהו! את שלי אני סיימתי.
אמרו לי די זהו לך! לא רוצים אותך יותר בצבא.
אפילו קיבלתי - לחכות שעתיים שלוש בתור מתנה
ואז כשהאוטובוס סוף סוף החליט לבוא
הנהג אמר חמודי התחנה שלך בצד השני, לא פה!

אז שוב ישבתי, חיכיתי וסתם הרהרתי במוחי
ואז אופס! כומתה פתאום נפלה לה לידי.
כומתה דנדשה, ירוקה שכזאת וממש ממש גדולה
ולפתע כאילו מישהו בא ולחש לי "תהילה... תהילה..."

אין אני אומר לך... זה לא רצה להפסיק
אפילו לקחתי דיסקמן ושמתי את blink.
תמונות, זכרונות... לא הפסיקו ופשוט המשיכו לעלות
כאילו עשו לי ניתוח מוח ואמרו "יאללה בוא וניראה מה עוד אפשר
לגלות"

אז תפסתי את אותה פיסת נייר ועפרון ופשוט התחלתי לרשום
כן כן, אני מודה שפה ושם עשיתי הפסקה כי נזכרתי שגם צריך
לנשום.
אמרתי: מה?! נכתוב בגדול "תהילה"
ואז נפרק אות אות וניתן את משמעותה.
מה? אני ילד בגן?! זה קל מדי זה יקח בדיוק שניה!
הנה: תהילה- תפוז, השקיעה, יפיפיה, להרגיש, הבחורה הכי
מדהימה!
אז כעבור שניה שהפכה במהרה ל-20 דקות
אמרתי: ששש... לא צריך זה קשה, בוא נשמור את זה כסוד!
הרי מה? סתם אני יושב לי פה בתחנה?
סתם נפלה לידי כומתה שבמקרה היתה גם ירוקה?
עזבי שהיא בכלל לא היתה שייכת לחיילת אלה לחייל.
אלוהים הוא היה כזה גדול שכשהוא ישתחרר יוכל לעבוד כמטוס
באל-אל!

ואז אמרתי לעצמי נו באמת... מה זה כל המילים האלו?
למה אתה ממשיך להתמהמה?!
הרי כל השיר הזה הוא תירוץ עלוב כשבעצם כל מה שאתה רוצה להגיד
זה: תהילה אני... אני מתגעגע!