בימים האחרונים, רציתי לכתוב לך מכתב. לא, לא סתם מכתב. מכתב
מיוחד. מכתב שיבוא מהלב ויכנס ללב.
אתה משהו מיוחד, אתה. באמת.
אני לא יודעת איך עשית את זה, אבל... כל פעם, שניה אחרי שאנחנו
נפרדים - אני מתחילה להתגעגע.
אבל לא געגועים של מישהו שנוסע ועוד מעט חוזר. אלא געגועים
שנמצאים באמת עמוק-עמוק בתוך הלב.
אותם געגועים שגורמים לי לחשוב עליך ולהתגעגע אליך בכל צעד
שאני עושה.
אתה יודע מתי הבנתי שאני אוהבת אותך באמת? כשגם כשניסיתי לחשוב
על כלום (ואני די מצליחה בזה), אתה הגעת לשם.
לכל מקום שאני הולכת, אני אמצא משהו שמתקשר אליך.
זה מתבטא בכך, שלכל מקום שאני הולכת או אלך אליו - למשל, למקום
הכי מסריח בעולם - הריח הטוב שלך ילווה אותי ויהפוך את זה לריח
גן עדן.
והשוקולד, שחשבתי שהוא הדבר הכי מתוק, לא משתווה לך ולנשיקות
המתוקות והרכות שלך, שבאות מתוך הלב.
כל מבט חודר שאני אסתכל למישהו בעיניים, לא ישתווה למבט שלך
ולניצוץ שבעיניים הכחולות והמדהימות שלך.
כל דבר שמזכיר אותך, מעלה לי חיוך על הפנים. אפילו עכשיו,
כשאני כותבת את המכתב הזה.
אני כל כך מאושרת... כאילו זכיתי ב-25 מיליארד דולר. אבל בעצם
זכיתי בך. בלב שלך.
עוד הוכחה שאני אוהבת אותך זה שאני פוחדת להיפגע. אהבתי שני
אנשים בתקופת זמן כל כך ארוכה, ומה יצא מזה? לב שבור. לב שבור
זה עוד חיובי. לב מרוסק. פגעו בי - פעם, פעמיים - אבל זה חלק
מהחיים, לא? אז אספתי את החלקים השבורים, כי למדתי - פעם אני
למטה ופעם אני למעלה.
אחרי הכל, החיים הם לא רשת ביטחון, ואף אחד לא מבטיח כלום. אבל
אם לא ננסה, לעולם לא נדע. אז הלב שלי פתח את ליבו בפניך. נתן
לך "מפתח קסמים", מפתח ללב שלי.
פעם חשבתי, שלחשוב על בן אדם 24 שעות ביממה זה בלתי אפשרי.
עכשיו, הכל אפשרי.
עכשיו, הלב והראש לא מפסיקים לחשוב עליך.
אני אוהבת אותך.
אתה לא יוצא לי מהראש, מהלב ומהנשמה...
ואני יודעת, שיהיה מה שיהיה, תמיד תהיה לי פינה בלב שתגרום לו
לפרפר בכל פעם שאני אשמע את השם שלך, אריח את הריח שלך או אנשק
את שפתיך.
כל פעם שאני מתגעגעת, נדלק בי ניצוץ.
את אותו ניצוץ אני שולחת למעלה.
בלילה, תסתכל לשמיים...

ותראה מה אתה עושה לי.

אוהבת...

מרינה.