חם! אלוהים, איזה חום. זה לא הגיוני החום הזה.
אני רובץ בבית מזיע כולי, ערום חוץ מתחתונים רטובים, מזיע
ממקומות שלא ידעתי שאפשר להזיע מהם. ידעתם למשל שאפשר להזיע
מהנחיריים? או שיש דבר כזה הזעה פנים גופית?
לא חשבתי כך. לביצים שלי כבר יש ריח של חביתות. החום הזה נראה
לי לפעמים כמו עונש של אלוהים, עונש על זה שאני וכמעט אף אחד
כבר לא מאמינים בו.
אני זוחל בקושי לחדר שלי, לוקח מכנסיים וכפכפים, יוצא מהבית,
מדדה את דרכי לעבר המכולת השכונתית, ששמה-"אברהם ובניו".
המוכר-אברהם (אבל אני תמיד קורא לו אבי) צועק עלי בחרון אף
שהוא לא נותן לי שרות עד שאני לובש חולצה. שאלתי את אבי אם הוא
מוכר חולצות.
הוא הנהן בחיוב ומצמץ בזילזול מופגן לכיוון בחנות שבו יש לו
חולצות. ת'אמת לא מאשים אותו. למי יש כוח לדבר ולהצביע בחום
הזה? ניגשתי לכיוון שאליו הוא הצביע ולקחתי את החולצה הכי
פשוטה שראיתי.
ניגשתי איתה לאבי ושאלתי אותו כמה היא עולה. הוא אמר לי 65
שקל. 65 שקל בשביל חולצה שמתמוססת במים? אבל למי יש כוח להתמקח
בחום הזה? זרקתי לאבי 70 שקל ולקחתי גם גלידה.
יצאתי מהמכולת הממוזגת אל הגיהנום הלוהט שבחוץ. שתי שניות בחוץ
ולגוף שלי יש ריח של בשר חרוך. התחלתי ללכת לכיוון הבית
והגלידה התחילה לטפטף לי על החולצה החדשה. התעצבנתי ובדיוק אז
נפלו לי משקפי השמש החדשות שלי על המדרכה. כעיקרון הייתי ממשיך
ללכת כי למי יש כוח להתכופף בחום הזה, אבל המשקפי שמש עלו לי
500 שקל במבצע בירושליים אז התכופפתי להרים אותם ובדיוק אז
נפלה לי הגלידה על המדרכה. סיננתי-"אלוהים אדירים,נמאס לי
כבר", הרמתי את המשקפיים והמשכתי הביתה.