אוי, הטקסים האלה, החיוכים המזויפים, לחיצות הידיים. בסוף תמיד
כואבות לי הידיים מרוב לחיצות ושרירי הפה מתוחים מהחיוכים. מי
צריך אותם? את טקסי יום הלימודים? תמיד יהיו כאלה שיעלבו, כי
שכחנו להזמין אותם ויהיו עוד רבים שייפגעו כי שכחנו להגיד להם
תודה. אתם בטח מבינים למה הכוונה: "תודה למנהל הכללי ולסגן
מנהל זוטר ולאשר על האוכל, ותודה לכל המחנכים שתרמו
ולסטודנטים שהזיעו...ולא הפריעו יותר מדי ."
ומכיוון שטרם המציאו את הפטנט של קפיצת הדרך שבו אפשר לקפץ מעל
ימים שלא רוצים להיות בהם, אין לי ברירה. אז היום אני זקוקה
לעזרתכם. למה אתם שואלים? אז ככה:
אני כתמיד, אהיה האחרונה לעלות על הבמה. אוי, ואלה שינאמו
לפני, כבר יגידו הכל ואחר כך הקהל כבר יהיה עייף ועצבני,
והתינוקות שלמרות שהודענו לכולם, "נא לא להביא תינוקות לטקס,"
כבר יתחילו לבכות, ואז יגיע תורי.
פעם, בתחילת הקריירה שלי כשחשבתי שאני מומחית ל"הכל," עליתי
זחוחה ושאננה, עם פתקית קטנה כזו, עליה רק ראשי פרקים. הרמתי
ראש, הסתכלתי באולם המלא מפה לפה ונעשה לי חלש בברכיים. הצצתי
בפתקית ושכחתי לגמרי מה רציתי לומר. בסוף, דחפתי כמה מילים
מגומגמות כאלה, עם דפיקות לב מואצות ומיהרתי לרדת מהבמה, עוד
לפני שהתחילו מחיאות הכפיים. רק אחת, חברה אמיתית שלי ניגשה
אלי אחר-כך ואמרה בפשטות, "פישלת אה"... האחרים המשיכו להעמיד
פנים. "יופי של נאום." או "כל הכבוד, מרענן כזה." וכאלה מן
שטויות.
אז אני כבר למודת ניסיון ומכינה הכל מראש ועוברת על הנאום כמה
פעמים ומכניסה אפילו את כל הבדיחות ומציינת לעצמי כמו במאי
בסוגריים את כל ההנחיות. (הפסקה) או אפילו (להרים את הקול , כי
לא משכנע).
אבל מה, נמאס לי לשחזר את עצמי ומילותי. מה כבר אפשר לומר
לבוגרים שעדיין לא נאמר? ושיהיה גם מרתק, מעניין ולא ירדים את
הקהל? אני גם לא רוצה להקריא נאום כבד מן הנייר. בשנים
האחרונות מצאתי פטנט שעד כה עבד - לספר סיפור. אומנם כשאני
לוקחת את המיקרופון ביד, שמה את הדפים הצפופים והמודפסים בצד,
הצוות שלי מתחיל להיות דרוך ועצבני, נע בכסא באי שקט גובר
והולך, חושש שמא אעשה בושות ומתחיל ללחוש לי, "אל תשכחי ל..."
ואני רק מחייכת לי וממשיכה הלאה. זה דווקא טוב שהצוות שלי דרוך
בשעת הטקס. ככה הוא לא מפסיד אף מילה. וחוץ מזה, הם לא יודעים
שהתאמנתי על הנאום-סיפור שלי מול המראה והטייפ לפחות שבוע
ימים, אז אין סיכוי שאפשל יותר נכון?
נו, אז מה הבעייה אתם שואלים?
טוב אגלה לכם. הפעם אין לי שום סיפור. בחיי, את כל הסיפורים
שמתאימים לנאומים כבר סיפרתי. אתם יודעים, סיפור כזה קטן, עם
מוסר השכל. ו...מה לעשות נגמרו לי כל הסיפורים הטובים לנאומים.
אולי יש לכם רעיון לסיפור?
רגע, לפני שאתם מתחילים לשתף אותי בסיפורים שלכם, את הסיפור על
הגדר הלבנה והחורים כבר סיפרתי. וגם את הסיפור על שני הדליים
האחד סדוק והשני מושלם. ואפילו את הסיפור על הקוף, האריה
והקוץ. אז סיפורים חדשים אוקיי?
מה לא מכירים את הסיפורים האלה? דווקא טובים לנאומים. אז בא לי
רעיון. נעשה החלפות? |
