אור. הרגשתי כאילו עיניי נפקחו כמו בבוקר, בפעם הראשונה שהן
נפקחות אתה עוצם אותם שוב ואז אתה לא בטוח מתי התעוררת ומתי
עוד היית ער. מהרגע בו התעוררתי נשארתי ערה. הסתכלתי מסביב,
הנוף היה קצת מוזר, הייתי באמצע איזושהי חווה, אזור ירוק, בעלי
חיים מוזרים מאוד נראו שם, הפילוסופים שקראתי עליהם בוודאי היו
חושבים שאלו הן הצורות הראשוניות של בעלי החיים שאנו רואים
בכדוה"א, חשבתי שאני הייתי אמורה להיות בבית חולים. הייתה
תאונת דרכים, הכל קרה מאוד מהר... לא נדרש זמן רב עד שמתי לב
שלא הרגשתי את הגוף שלי.

לפתע דמות של אדם משולב עם משהו אחר, צצה פתאום וניסתה להסתיר
את הפן הלא אנושי שלה (שהתבטא בעור בורדו-סגלגל מסביב לעיניים
ולאוזניים וזוג כנפיים) בעזרת סוג של אבקה, חוץ מזה העיניים
שלו היו בצבע חום סגלגל. את הכנפיים היה חסר תועלת להסתיר, אלו
היו די בולטות.
"שלום" הדמות אמרה במן רוגע מעיק.
"שלום, מי אתה? איפה אני?" שאלתי כאילו לא ידעתי כבר את
התשובה.
"אני כיילב, ואני אהיה המלאך המלווה שלך פה, כפי שחשבת..." הוא
הקריא את המילים האלה מתוך חתיכת נייר שהייתה לו ביד, ואמר את
משפט זה כאילו אמר אותו לפחות מספר אינסופי של פעמים קודם.
"אז, פה גן עדן?" שאלתי.
"לא בדיוק" הוא אמר, "המקום הזה נקרא גבעת ההחלטה".
הסתכלתי מסביב ובאמת ראיתי שאנחנו עומדים על גבעה. לפתע הופיע
מלאך נוסף הדומה מאוד לכיילב, רק לו החצי הלא אנושי היה מעט
מטושטש יותר.
"שלום" הוא אמר לי ומיד פנה לכיילב.
"כיילב יש לך משימה דחופה לבצע, אני מאמין שזה קשור לגבעת סו,
בהצלחה, אני אחליף אותך פה". כיילב נפרד מהמלאך השני, כיסה את
עצמו עם כנפיו ונעלם.
"שלום" הוא אמר בשנית, "אני גבריאל ואני אהיה המלאך המלווה
שלך" כיילב עדכן אותך לגביי השם של הגבעה? הוא הסתכל עליי ואמר
"את לא רוצה לדעת למה קוראים לה כך?". היה לי מושג שזה בטח לא
טוב, לא רציתי לדעת.
"אני אפגוש את אלוהים?" שאלתי אותו.
"את זה יהיה קצת קשה לארגן" הוא אמר, וצליל ברור של לעג נשמע
בין השורות.
"אני בכל זאת אאלץ לספר לך למה קוראים כך לגבעה הזאת, גם אם את
לא בדיוק רוצה לדעת." בשלב זה הבנתי שגבריאל יכול לקרוא מחשבות
וניסיתי לא לחשוב על דברים מפלילים. גבריאל חייך, זה היה קצת
מוזר. החיוך שלו חשף את הדמות האנושית שלו. הוא נראה מאוד נרגש
שעכשיו דמותו נשתנה לדמות יותר אנושית. מאוחר יותר הוא הסביר
לי שככל שהוא חווה יותר רגשות אנושיים חזקים הוא הופך להיות
יותר אנושי.
"אל תנסי" הוא אמר, "בני אדם לא מסוגלים שלא לחשוב על כלום
אחרי שמלאה להם שנייה".
"טוב" אמרתי, "אם אתה חייב לספר לי איך קוראים לגבעה הזאת, זה
הזמן." אמרתי בתוקף.
"למה? יש לנו את נצח" הוא ענה לי.
"הומור של מלאכים" הוא הגן על עצמו לאחר שראה את הבעת פניי.
"אל תרגישי רע, זה לא מצחיק הרבה אנשים..."

"באת לכאן טרם זמנך בגלל התאונה המצערת אך הייתה לך תרומה
אוניברסלית לאנושות, לכן ניתנת לך האפשרות לבחור להתחיל את
החיים מחדש פה או לבלות את הנצח שם" הוא הצביע למעלה.
"איזו תרומה הבאתי?" התעניינתי.
"את וודאי זוכרת את הטור שלך מעיתון 'מעריב'?" הוא שאל אותי
והנהנתי, ברור שאני זוכרת את העיתון הזה, הוא הסיבה שהייתי
איפה שהייתי כשארעה התאונה. העבודה שלי.
"הטור הזה מנע ממספר עצום אנשים לשים קץ לחייהם בהתאבדות אחרי
שפסיכולוגית פיתחה את דברייך לתיאוריה, ובתיאוריה הזאת ישתמשו
על מנת לעזור לאנשים עם בעיותיהם הנפשיות. מספר שורות מהכתבה
שלך 'איך לשנות את העולם' היו בעצם התחלה לגישוש בחוק שבאמת
ישנה את העולם, יהפוך את החברה האנושית לצודקת יותר".
"אני עשיתי את כל זה?" שאלתי אותו בפליאה. הוא שוב חייך ואמר
"כן, הרבה אנשים השפיעו בכתבים הפשוטים שלהם על אלפי ועשרות
אלפי אנשים, אם לא מיליונים" הוא אמר לי כאילו בסוד, "אך,
למרבה האירוניה, הם מגלים על כך לעיתים קרובות רק כשהם...
מגיעים לכאן. היית צריכה לראות את הרצל ופינסקר כשהם הגיעו לפה
וסיפרנו להם שהוקמה ליהודים מדינה." הוא סיים בהתרגשות.

עכשיו כנראה היה תורי, אחרי הכל, רציתי לשאול משהו והוא קורא
מחשבות.
"אילו אפשרויות יש לי?".
"ובכן" הוא אמר מהרהר וברור היה שהוא מנסה להיזכר במשהו, בסוף
הוא הוציא אנחה, מחא כף והופיע דף. הוא הביט לרגע בדף, מחא כף
והדף נעלם.
"את יכולה לגור כאן, יש כאן אוכלוסייה לא קטנה ולא גדולה של
אנשים, אידיאולוגים שמאמינים שצריך לעבוד את האדמה, לאכול
מפרותיה ולחיות בצניעות. נראה לי שג'ון לנון גר פה באזור" הוא
הצביע לכיוון מסוים אבל אני לא ראיתי שם כלום חוץ מירוק
אינסופי.
"אה, אז זה באמת נכון, אתם לא יכולים לראות מעבר לאף שלכם..."
הוא צחק, אבל מהר מאוד הפסיק.
"הזהרתי אותך, הן לא מצחיקות הרבה אנשים".
"נראה לי שרוב האנשים בוחרים לעלות שם למעלה, ארץ האפשרויות
האינסופיות" הוא פסק.
"ארצות הברית?" שאלתי בסרקזם. הוא חייך והחל לצחוק.
"אני צריך לזכור את זה... אבל לא, אתם קוראים למקום הזה גן
עדן".

"תאמיני או לא, גן העדן מבוסס על שינויי תפאורה וסביבה בכל יום
ויום כי בני אדם פשוט לא יודעים 'מה הם רוצים מהחיים שלהם'. כל
פעם שנמאס להם לחיות בסביבה מסוימת הם מחליטים שמעכשיו הם
מלכים של מדינות קדומות או אבירי השולחן העגול. אתם כל כך
רוצים להרגיש כאילו אתם לא מפספסים כלום שאתם מנסים לעשות הכל,
והכל, כמעט בדרך כלל - לא פועל. חוץ מכאן, כאן אתה יום להחליף
אישיות, מראה, תקופה ואפילו לבקר בעתיד".
"אדם משתנה במשך כל חייו וגם אחרי מותו" הוא הכריז בדרמטיות.
"מה עם הגיהנום? הוא קיים"? שאלתי.
"לא בדיוק. יש לנו דרכים משלנו לטפל בחוטאים." הוא אמר והיה לו
חיוך כזה שגרם לי לחשוב שהוא יודע, אך אינו מעוניין לספר.
"אבל אם את מתכוונת לז'אנר ההוליוודי של שטן, כלי עינויים
מרשימים והרי געש שמתפרצים כל שנייה, אז לא, זה לא קיים". האמת
ה"גהינום" נמצא קרוב לגן עדן, ולא למטה כמו שהרבה מאמינים".
"איך אתם מגדירים חוטאים?" שאלתי אותו. פניו לבשו הבעה רצינית
והוא אמר "חוטאים הם אלו שניסו לפגוע ולחבל במהלך חייהם של
אנשים אחרים בכוונה תחילה, על מנת לגרום להם לסבל בלבד
ובאינטרס אנוכי למדי. יש אנשים שהיו להם חיים קשים, אנחנו לא
מאשימים אותם על הגורל שהיה אכזר להם. אנחנו כן מאשימים אותם
ברגע שהם מנסים לפגוע באחרים".
"אז כל ממבו ג'מבו הזה על ערכי מוסר וכאלה היה בנוי על בסיס
אמיתי?" שאלתי אותו והוא התחיל לצחוק בקול, עיניו הפכו לחומות
והעור הסגלגל-בורדו דהה לסגול בהיר.
"זה היה טריק מאוד יפה של אלוהים. הוא העביר את הערכים שלו דרך
כל דת ודת. כדי שכולם ידעו מוסר. או ערכי מוסר. כי אסור שתרבות
תתקיים בלי אלה, אחרת יהיה בלגן רציני, ככה לפחות לאנשים יש
נקיפות מצפון שהם פוגעים באדם אחר. לפי מיטב זכרוני יש
בעולמכם, כלומר ברוב התרבויות, חוקים נגד פגיעה שכזו".

"יש לי עוד אחת לגבי אלוהים, זה הוא או היא?" שאלתי בעניין רב,
מצפה לדעת לבטח שכל אותן התיאוריות שגיבשתי במשך שנות חיי על
נושא זה היו נכונות.
"אחת החביבות עליי" הוא אמר.
"האמת היא שאין לו מין, מאמינים שאדם נברא בצלמו לכן יש להניח
שהוא רק נראה כמו משהו שמזכיר אדם. מן צורה ראשונית של אדם.
בסדר ,עכשיו את מושכת זמן, עוד שאלה אחת וזהו".
"מה עם המשפחה שלי? לגבי... אתה יודע" שאלתי בדאגה.
"הוריך לקחו זאת קשה, אבל אני חושב שהם יצליחו לעבור את זה. הם
יתגעגעו אלייך מאוד, זה בטוח, אבל הכול יהיה בסדר. מילה של
מלאך" אמר וטפח קלות עם אחת מכנפיו על כתפי.
הוא הרצין לרגע, הסתכל סביב והתכופף על ברכיו בעודו גורם
לאוזניו להתרומם מעלה, כנראה ניסה לשמוע משהו.
"זה ישמע חסר התחשבות אבל אני חייב להגיד לך שעכשיו את חייבת
להחליט" הוא הכריז.
"יש לך שעתיים, אם לא תחליטי כאשר הגרגיר האחרון של שעון החול
הזה ייפול למטה, תיוולדי מחדש ותישכחי את החוויה הזו וגם את
האישיות שלך".
הוא ראה את הפרצוף שעשיתי כשראיתי את השעון העתיק ואמר "כולכם
אותו דבר..." מחא כף ובמקום השעון העתיק והענק הופיע על פרק כף
ידי שעון יד דיגיטלי.
"את יודעת איך לעבוד עם אחד מאלה, כן?" הוא שאל אותי והנהנתי.

"אבל רגע!" צעקתי לכיוונו כשהחל להיעטף את בכנפיו.
"אל תדאגי... אני נשאר פה עד שתחליטי".
"כן טוב, אבל איך אני אמורה להחליט החלטה שכזו?".
הוא נראה מבולבל לרגע.
"אופס, נראה לי ששכחתי משהו, אתה קורא את זה פעם אחת, פעמיים
וכאילו זכרת את הספר הזה בעל פה אבל מה, אני שוכח לפעמים..."
הוא מחא כף שוב ומידו צמח ספר לבן עב כרס. הסתכלתי על המילים
שם, הן לא היו כתובות בשפה אנושית, הרבה עיגולים וצורות שלא
יכולתי להעלות על דעתי.
"אהא, אהא" הוא מלמל משהו לעצמו.
"מתברר ש..." הוא המשיך לקרוא עוד קצת.
"כן, מתברר שאת יכולה לבחור אדם, חי או מת לשוחח עמך, כדי
לעזור לך להחליט" הוא הסתכל עליי.
"יש מישהו שאת חושבת שיכול לעזור לך לעשות את הבחירה הזו?" הוא
שאל.
"תקרא לשחר."

שחר היה איתי בתיכון ונהרג בגלל תאונת דרכים, כמוני. היינו
ידידים טובים, תמיד ידעתי שהוא יקשיב לי כשאחטוף התקף פטפטנות,
ינחם כשאהיה עצובה וייתן עצה אם אהיה מבולבלת. אבל ב-1997, יום
אפור מאוד ב1997, הוא נהרג בתאונת דרכים בגלל נהג לא מנוסה שלא
ישן מספיק שעות לפני שלקח לידיים את ההגה. שחר היה אדם טוב
וחכם, גם מאוד נאה. חבל.
"שחר נמצא שם למעלה, נשלח לו הודעה" הוא הצביע גבוה למעלה
וזרקור של אור יצא מכנפו והמשיך את דרכו למעלה. דווקא ציפיתי
שהוא יהיה איפה שהוא במקום הזה, ליד גבעת ההחלטה, עוזר לג'ון
לנון לגדל צנוניות.
"אנשים יכולים להפתיע אותך" אמר גבריאל בקול מעצבן הקורא
מחשבות.
"אפשר קצת פרטיות?" שאלתי אותו.
"אני לא שולט בזה" הוא אמר ובשפתיו רמז לחיוך.
"הוא מגיע".
שחר באמת הגיע, אני לא יודעת איך, אבל הוא התגנב מאחורי גבי
ושאל אותי "פי-קה-בו, נחשי מי אני?" הסתובבתי והתחלתי לצרוח
בהתרגשות "שחר! אני לא מאמינה!" הוא נתן לי חיבוק דוב ואז
הסתכלתי עליו, הוא נראה די שזוף והייתה לו כוס משקה אקזוטי
ביד.
"הוצאתי אותך ממקום מעניין, מה?" שאלתי אותו בעצב.
"תפאורת הוואי" הוא אמר באדישות.
"אבל לא איכפת לי! אני לא מאמין שאת כאן, אני שמח לראות אות...
למה היא כאן?" הוא פנה אל גבריאל בדאגה. גבריאל אמר לו שזה
סעיף 1848573756.
"אהה" הוא אמר, נזכר.
"אהה" הוא אמר בחשש. "אותי? בחרת אותי?! אבל, אני לא יודע
מה..." הוא התחיל למלמל, מעט מבועת.
"תשמע, אני יודעת, זה קשה, אבל אני לא יכולה להחליט לבד ואני
חושבת שאתה אחד היחידים שיכולים לעזור לי לחשוב" אמרתי בקול
כנוע.
"בחרת אותי. זה מחמיא לי מאוד" עיניים תכולות נצצו לכיווני
והוא חיבק אותי שוב.
"מה אני אעשה אתך? אני אנסה לעזור".
גבריאל מצא לנכון את הזמן הזה להרגיע אותי ואמר "תיזכרי, כל
החלטה שתעשי כאן היא נכונה. הסיבה שאנו נותנים לך לבחור היא
כיוון שאנחנו רואים שאת לא כמו כולם, ההחלטה שלך תביא לך
שלווה. תהיה באשר היא" אמר והתיישב על הקרקע.
"גדלת" אמר שחר.
"לעבודה" הוא הוסיף. ישבנו ודיברנו.

שוחחנו על האפשרויות שלי ואז הנושא השתנה למשהו אחר. מילים
קשות נאמרו שם. שחר סיפר לי איך הוא באמת מת ואיך התאונה הייתה
סתם הצגה ואיך הפלילו את הנהג.
"כבר הייתי מת" אמר שחר בלהט. זו הייתה מתיחה של מישהו שלא
הסתדר עם שחר.
"זה היה..." הוא אמר את שמו של מי שעומד מאחורי הרצח.
"הוא שיחק עם האקדח סתם כדי להפחיד אותי וסובב אותו. נורתה
יריה רשלנית ומתתי על המקום. מאז אני פה. זה מקום נחמד, אבל
הכל כל כך שונה. אני מתגעגע הביתה, לשיעורים בכימיה, ללחץ של
הלימודים, לאנשים אמיתיים." הוא סיים לדבר ונתתי לו חיבוק קטן.
הסתכלתי על השעון שלי. נשארה לי 3 דקות. עדיין לא החלטתי.
אמרתי "תודה" לשחר, והוא התרחק ונעלם למעלה לאחר שראה שגבריאל
מתקדם לשאול אותי מה קורה. גבריאל נעצר במרחק של מטר.
"את חייבת לבחור" הוא אמר.
"אתה יודע מה? תבחר אתה את מה שאתה חושב שיהיה הכי טוב
לאנושות, בסדר?!" אמרתי בלי לחשוב.
"טוב" גבריאל חייך חיוך מלא חיבה, נישק אותי על הלחי והפך
להעתק מושלם של אדם. אומנם עדיין חלקיקים קטנים ועקשניים של
סגול נמרחו לו על הלחי. הניף את כנפיו (הן עדיין נשארו) בתנועה
ייצוגית, עדיין מחייך, קד קידה ונעלם.

אור. התעוררתי. 7:30, יש לי עוד קצת זמן עד לעבודה. כיביתי את
השעון המעורר שלי והסתובבתי לצד השני נתקלת בקפיץ המעצבן של
המיטה, ליד הרגל השמאלית שלי.
"אני חייבת לקנות מזרן חדש" רשמתי לעצמי פתק מנטלי בראש ואז
התיישבתי בפתאומיות. הסתכלתי סביב, הייתי בדירה שלי. מה
התאריך? זה היה היום הבא. הכל היה חלום.
"חלום? זה לא הרגיש כמו חלום" מילמלתי.
החלום הזה השפיע רבות עליי. הוא היה אמיתי, הוא הרגיש אמיתי,
התגלות. הלכתי למשטרה ופתחתי מחדש את התיק של מות שחר. בעזרת
פרטים ששחר הזכיר, גילינו שהנהג באמת לא היה אשם ואותו אויב של
שחר הודה באשמה כיוון שהמצפון הזה שלו התעורר והוא קיבל מאסר
מקוצר, 'התיישנות הפשע' קרא לזה השוטר.
הנהג הזכאי הסתכל עליי לאחר שהוציאו אותו מהתא ברגשות הערצה
והכרת תודה בדרכו לחבק את אישתו. שנים אחרי זה הם הקימו משפחה
והבן הזקונים שלהם היה עתיד להיות זה שבאופן אירוני למדי ימצא
את התרופה לסרטן, אז ב-2004 עוד לא ידעתי את כל זה, אבל עדיין
הרגשתי סיפוק.
"החטא ועונשו" אמרתי לעצמי, מהלכת לכיוון הפארק, חושבת על
הכתבה הבאה שלי.