ליד עיר בלי שם צמח פעם יער. אורי יכול היה לראות אותו
בדימיונו. אלונים צמחו ביער הזה, גבוהים ונישאים ועתיקים כל
כך, עד שבני האדם קיצרי הימים חשבו שהיו שם תמיד. העיר היתה
קטנה באותו זמן, והאנשים הפשוטים שחיו בה היו נחים בצילם של
אלוני הענק כשפסקו מעבודתם הקשה.
אט אט גדלה העיר, וגזעיהם של האלונים נגדעו לקורות והיו לבתיה
של העיר המתרחבת, עצי האלה בעלי גוון העלה האדמדם הסיקו את
תנוריה, ועצי המייש הספורים הפכו בידו של נגר אומן לרהיטיהם של
עשירי העיר ופרנסיה. את מקומו של היער תפס עכשיו אחו, שהיה
מנוקד בכמה עוזררים שהושארו בגלל מתיקות פירותיהם.
"זה טוב" חשבו האנשים "עכשיו יש לנו כאן מרעה מצויין לפרות."
אך העיר גדלה ובתי העץ שלה הפכו לבטון. איש כבר לא אכל יותר את
פירות העוזרר, אבל לאיש לא היתה סיבה לטרוח ולכרות את העצים.
את מקומו של העשב הרך שבאחו תפסה עכשיו הקידה השעירה, על
פריחתה הצהובה ועל קוציה וגזעיה הדקים והקשיחים.היא הפכה את
שטח היער לבלתי עביר, אבל ממילא אף אחד לא ניסה לעבור שם. בזמן
שהדיפה את ניחוחה המתקתק ניסו מדריכי צופים נלהבים ללמד את
חניכיהם כיצד להכין סוכריות מפרחיה, אך איש לא שם לב אליהם.
אורי עוד לא נולד באותם ימים, אבל אימו היתה אחת מאותם
מדריכות, והיא סיפרה לו על זה בילדותו ומאז ניסה לתאר לעצמו את
היער קרח מכל העצים ומכוסה במקומם בשיחים של קידה וסירה
קוצנית. גם כמה אלונים ואלות צמחו שם, אך לעצים האלו דרושות
עשרות שנים כדי לצמוח והרעיה המוגזמת לא התירה להם כל
הזדמנות.
יחד עם תהליך גדילתה של העיר התרחש במקום תהליך נוסף, מורכב
יותר, ששינה את אופיים של התושבים ןהיה עתיד לקבוע את גורלו של
היער. ככל שחלפו השנים השתכללו אמצעי היצור, המצב הכלכלי של
העיר והתושבים השתפר, ורמת החיים עלתה. העובדים דרשו להקטין את
מספר שעות עבודתם ולהגדיל את מספר חופשותיהם, ורק הגיוני היה
שהדבר יתבצע, כיוון שכעת יכלו העובדים ליצר יותר תפוקה בפחות
זמן. כך נחלצו האנשים מקשיי היומיום ויכלו להקדיש יותר מזמנם
למה שקודם נחשב לדברים של מה בכך. היער עמד באותו זמן
בעיזבונו. אפילו הפרות כבר לא רעו בו כבר, עתה כשניתן היה
להשיג יותר תוצרת על ידי פיטומן במכלאות. שיחי האלונים גדלו,
אך נראה היה שיעברו שנים עד שיהיו לעצים. השיכחה עטפה את המקום
ההוא, עזה מספיק עד שכשסיפרה אימו של אורי לחניכיה על יער
האלונים שכיסה פעם את המקום, הביטו בה באי אמון, ואחד מהם
שבמשקפיו וכובעו נראה כמו איש קטן, פצה את פיו ואמר:"לא נכון,
אלונים הם שיחים, לא עצים, בעצמי ראיתי אותם."
ולה פשוט לא היה כוח להתווכח איתו.
באותו הזמן החלו האנשים מחפשים תעסוקה ושעשוע לשעות הבטלה
הרבות שנפלו בחלקם. העיר לא סיפקה מקומות רבים למנוחה ומרגוע,
ואחד מעשירי העיר הציע ליער מחדש את שדות הבור ולהפוך אותם
לפארק להנאת התושבים: "הריאות הירוקות של העיר", הוא קרא לזה.
ראש העיר תמך בהצעה, אך מימונו של מבצע השתילה רחב ההקף מקופת
העיריה המדולדלת לא קרן לו.
"אל תדאג!" אמר העשיר "יש לי תוכנית: קודם כל תייבא  הרבה
פועלים תאילנדים זולים ותיתן להם לעסוק בביעור המקום מכל מה
שצומח בו, כשתגמר העבודה תמיד תוכל לזרוק אותם לרחוב או לשלם
להם עוד פחות ממה שהבטחת להם. אחרי שכל האזור יהיה ריק, תושבי
העיר עצמם ימלאו אותו בשתילים."
"אבל איך נגרום להם לעשות את זה?" שאל ראש העיר.
"חכה" השיב העשיר "זה החלק הטוב: ראשית אנחנו מכריזים שכל מי
ששותל עץ, יכול לתלות עליו שלט עם שמו. שנית, כל מי שחושב שיש
לו מה להגיד על העץ, רשאי לחרוט את דבריו על הקליפה"
"אבל זה פוגע בעץ!" קטע אותו ראש העיר.
"לא משנה" המשיך העשיר "שלישית, ועדה מיוחדת של מתנדבים תמדוד
כל הזמן את גובהם של העצים. בכניסה ליער תוצב טבלה ובה רשימת
העצים הגבוהים ביותר באותו יום. רביעית, כל מי שמצא עץ שנראה
לו יפה במיוחד, יכול ללעוס מסטיק ולהדביק אותו על הגזע, מי
שמצא עץ מכוער במיוחד, יכול לתלוש ממנו מסטיק, העץ שעליו כמות
המסטיקים הגדולה ביותר יוכרז: 'העץ היפה ביער'."
"טוב ויפה" אמר ראש העיר. והעשיר הלך להשקיע את כספו בעסקי
המשתלות.
כל זה התרחש בימי ינקותו של אורי. הוא מעולם לא זכר את המקום
שכונה עתה בפי כל "היער החדש" בצורה אחרת מאשר מכוסה בעצים.
האנשים שתלו עצים שונים ומשונים בתקווה לזכות בתהילה שבבעלות
על העץ הגבוה או היפה ביער, או לפחות בתשומת הלב שיש בכך
שאנשים אחרים יצפו בעציהם או ישבו תחתם.
מרבית העצים שנשתלו ביער היו אורנים, בגלל עלוותם הנמוכה
והצמיחה המהירה יחסית שלהם. בעלי הציפיות הנמוכות שתלו ברושים,
מכיוון שידעו שלמרות שלא יזכו לתשומת לב רבה, הברושים
הסתגלתניים ישרדו לבטח, בניגוד לעצים אחרים שעלולים למות.
אנשים בעלי מחשבה לטווח רחוק מעט יותר שתלו אקליפטוסים,
שבתחילה נחשבו למקוריים, אבל אחר כך נהיו לאחד המינים הנפוצים
ביער. אורי אהב להסתובב ביער ולהביט בעצים, ובמהלך טיולו באותו
יום ראה אנשים אחדים שניסו לקטוף את תואר "העץ הגבוה ביותר"
בעזרת ארז או דקל, בעוד שאחרים ניסו את מזלם בשיקמים.        
אורי חייך בסלחנות למראה מישהו שניסה למשוך מעט תשומת לב בעזרת
גזעו האדום של סחלב, ואחר עצר ליד חורשת שקדיות. בחור ערמומי
אחד היה בעל ה "עץ היפה ביותר" בכל חודש פברואר אחד, בזכות
שקדיה שהיתה כל כך מכוסה במסטיקים שהיה קשה לראות היכן נגמרים
המסטיקים ומתחילים הפרחים. עד פברואר הבא כבר היו כמה מאות
שקדיות ביער, ואף אחת מהן לא זכתה להיות "העץ היפה ביער".
אורי ידע מה הוא מחפש, הוא ניסה למצוא מישהו שחולק את אותה
תחושה שהוא חש. מישהו שנטע שם אלון או אלה, לא בשביל להיות בעל
"העץ היפה ביער", אלא פשוט כדי שיהיה שם עץ שישאר גם אחריו.
הוא החליט שנמאס לו להסתובב ביער לאותו יום, אך לפני שעזב היה
לו טקס קבוע: הוא הלך לראות את העץ העתיק ביער. היה זה עוזרר
שעמד באחד המקומות ליד הכניסה, והיה כנראה העץ האחרון ששרד מאז
היער האחר, הקודם. הוא לא היה גבוה כל כך, בערך בגובה עשרה
מטרים, אך היה בו איזה הוד קדומים. אורי אהב להסתכל בו בכל פעם
שהוא יוצא מהיער כדי לדעת שפעם היה כאן יער אחר, טוב יותר,
ולחלום שפעם גם היער הזה יהפוך לכזה.
כשהגיע ציפתה לו הפתעה מזעזעת, במקום העוזרר הסב הוא נתקל
בשתיל אשל חדש ורענן, של מישהו שכנראה חשב את עצמו למקורי
להפליא.
הוא שלף מיד את אולרו וחרט בזעם על העץ הרך:"מה זה צריך
להיות!!!
מה קרה לעוזרר שהיה כאן פעם??!!!"
למחרת חזר רק כדי לראות מה יש לאותו רוצח עוזררים להגיד
להגנתו. חרוטות על הגזע, ברורות וערומות לאור השמש, נכתבו
מילות התגובה וקולן הצטלצל כנבואת חורבן:" למי אכפת מהחוזרר
הזה? הרי ממילא אף אחד לא שתל אותו, הוא סתם היה כאן, והוא תפס
את אחד המקומות הכי טובים ביער!"
ומתחתיהן היו מילים נוראות עוד יותר, של עובר אורח ולא של
השותל: עוזרר?! מה פתאום עוזרר? מה שהיה כאן היה בכלל שיזף!"
אורי הבין שכאן שום תגובה לא תעזור ועזב את היער כועס ועצבני
בלי להסתכל אף לא על עץ אחד מלבד האשל השנוא.
בדרך הביתה הוא פגש את יובל.
"מה קרה ?" יובל הבין מיד שמשהו לא בסדר.
"היית ביער בזמן האחרון?" שאל.
"לא, העצים שם ממש דפוקים, סתם מישהו נוטע עץ נורמלי וכולם
מחקים אותו כמו ילדים קטנים..."
"אני לא!" התגונן אורי.
אתה לא, אבל אתה יוצא דופן..."
"בכל מקרה," קטע אותו אורי "אתה זוכר את העוזרר העתיק?
"כן"
"מישהו תקע אשל במקומו"
"מה?!" הם התחילו ללכת לכיוון היער.
"אבל אתה יודע..." המשיך אורי "זה לא הדבר הכי גרוע, אני חרטתי
תגובה נזעמת על האשל, ואז בא מישהו אחר וכתב שהיה שם שיזף. אתה
מבין? לא רק העץ נלקח מאיתנו, אפילו זכרונו אבד ונעלם."
"אני לא מבין למה אתה ממשיך לשתול עצים ביער הזה" אמר יובל
"איך אתה לא מתייאש כבר?"
"זה באמת מעלה את השאלה הזאת" השיב אורי "לעץ בלי שותל אין
בעצם שום הצדקה, מכיוון שלכל אחד אכפת רק מהעצים שלו, והוא
בעצם כלל לא מעוניין להביט על עצים אחרים. זאת אומרת שכל
האנשים האלה שותלים עצים רק כדי שאיש לא יתייחס אליהם. כמו שהם
לא באמת מתיחסים לכל האחרים."
"די מטופש הא?" הגיב יובל והוסיף פרץ צחוק מקוטע ולעגני.
"אולי בעצם הכל היה לטובה" ענה אורי "כי זה לפחות גרם לי
להבין."
"להבין מה?"
"להבין שזהו מקום של שיכחה" אמר אורי והחווה בידו לעבר היער
"ועלי מוטל להביא אליו זיכרון."
והוא חפר גומה קטנה באדמה, הניח בה בלוט שהוציא מכיסו, וכיסה
אותו בעפר.