היא אוהבת את החורף. את הטיפות על החלון שליד המיטה, את הריח,
את האוויר, המטריות הצבעוניות שרצות ברחוב (כשהיא ממש משועממת
היא מסתכלת וסופרת אותם), את שמיכת הפוך, את הסוודר הישן של
סבתא ואת המגפיים הצהובות (שכל פעם שהיא לובשת אותם אנשים
ברחוב מסתכלים עליה מוזר).
אבל עכשיו כשהיורה הראשון יורד והיא שומעת מוסיקה שקטה ברקע,
היא חושבת, ובמקום להיות שמחה על הגשם (שימלא את הכנרת) הגשם
אפילו קצת מכביד עליה וממלא אותה בכעס עצמי. למה הגשם מעיז
לעשות מה שהיא לא מעזה - לבכות?!
ואולי היא מכבידה על עצמה.. ואולי מרחמת... ושוב היא שוקעת
במחשבות.
היא יושבת על הספה בסלון ומנסה לקרוא אבל היא לא מרוכזת.
ונזכרת בדברים ישנים שקרו לה וכמובן שהמחשבות שלה היו עצובות,
כועסות או רעות. והיא חושבת עליו, מה הוא היה אומר לה ומה היא
הייתה עונה ובראשה כבר נרקמת שיחה שלמה עם איש דמיוני שכביכול
מסמל אותו.
והיא מנסה להפסיק את השיחות הדמיוניות האלו אבל לא מצליחה.
ועוד יותר כועסת על עצמה.
טוב, זה הספיק לה, היא לא צריכה לחשוב על דברים רעים במצב רוח
כזה.
היא קמה, לובשת את מעיל המשבצות החם, נועלת את המגפיים, מסתכלת
במראה, מגלה שהיא נראת מצחיק (וזה מוצא חן בעיניה) ויוצאת.
היא בגן שעשועים, אבל היום אין בו הרבה ילדים, אפילו לא קצת.
הגשם נחלש, כך נדמה לה, היא מתיישבת על הנדנדה, רטובה. מתחת
לסככה של הגינה, היא מוציאה מחברת קטנה ופותחת אותה. על הדף
הראשון היא כותבת יומן, מזמן היא חשבה על להתחיל יומן ועכשיו
נראה לה זמן טוב להתחיל, דווקא כשאין לה מצב רוח.
היא מתחילה לכתוב: יורד גשם. אין לי כח לשמוח. הראש שלי מלא
בו, הוא ממלא לי את המחשבות. זה מטריף אותי. אני מרגישה פסיכית
וקטנה ואולי גם קצת דרמתית, בדיוק כמו שלפעמים הוא גורם לי
להרגיש (אפילו בלי כוונה). אני מתגעגעת אליו, אבל יודעת שברגע
שאראה אותו אני אתאכזב. אני מדמיינת אותו וחושבת עליו וכשאני
פוגשת אותו אני מתאכזבת שהוא לא מתנהג כמו שאני מצפה ממנו.
אולי אני בכלל לא מתגעגעת אליו, אלא אל מי שאני מדמיינת שהוא.
היא הפסיקה לכתוב, הרגישה שזה יותר מידי (למרות שמי שיקרא את
זה לא יבין בחיים על מה היא מדברת), שעוד מעט היא תתפוצץ. או
שהיא סתם מגזימה.
היא פתחה את הדלת ונכנסה הביתה, הורידה את המגפיים ואת המעיל
ונכנסה למקלחת.
עדיין חושבת עליו. היא יותר מידי חושבת עליו.
ובמקלחת, כשהמים שוטפים יורדות הדמעות. והיא ממשיכה ושוקעת
בדמעות וברחמים עצמיים.
והיא מפסיקה, היא מרגישה דפוקה, לבכות סתם בגלל שטות. כמה
מתאים לה.
עכשיו היא מרגישה שמשהו ירד לה מהלב.
בעצם... מה היא יודעת?! |