יושבת, בוהה בנקודה בקיר,
לא מביטה בה, אלא רואה מעבר,
שוקעת במחשבות.. הרבה יותר רחוק,
שוכחת שאני בין ארבע קירות, תקרה - בתוך איזה חדר.
אני חושבת, כי לא משנה עד כמה אני אהיה רחוקה,
לאן אני אברח, עד כמה אנסה לשכוח,
הוא תמיד מלווה אותי, הוא כבש את כולי,
את כל מערכות הגוף, ת'לב, ת'מוח.
-ואין שום דרך לברוח-

מחפשת מוצא, נסה מפני כל העולם,
אני יכולה להיות אפילו בקצה השני של היקום,
אבל מעצמי אני לעולם לא אצליח להימלט,
זוהי דרך ללא מוצא, מבוי סתום.
מתגעגעת לכל רגע ורגע,
אפילו לכל הרגעים שהוא כל פעם מחדש שבר לי ת'לב,
אוהבת אותו כל כך,
אוהבת עד כאב.
אוהבת בכזאת עוצמה, אוהבת בהגזמה,
אוהבת עד אובדן חושים,
אוהבת בצורה שאפילו אי אפשר לתאר,
אוהבת כמו שאף אחד לא יבין.
יושבת, בוהה בנקודה בקיר,
לא מביטה בה, אלא רואה מעבר,
אוהבת אותו לנצח, בדיוק כמו שהבטחתי,
עובדה שהוא כבר שנתיים בקבר.