הם הולכים, עוזבים,
נוטשים אותנו כאן,
משאירים מאחור רק
זיכרון של זמן.

זמן שעבר לפני עשרות שנים,
חיים אחרים, בעידן של תמימים.
עידן יפה, בו הכל נראה טוב
ואף אחד לא רואה את הקץ הקרוב.

הקץ לתמימות, הקץ לשמחה,
תחילת עידן הדמעות, עידן הרדיפה.
רדיפה אחרי אנשים חפים,
שכל פשעם היה להיוולד לעולם.

עולם זה, כה אפור,
אנשים אכזריים,
פתאום אבא ואמא אינם אנשים עוד -
אלו סתם מילים.

ומחפשים להיאחז בכל דבר,
בחבר, באח או בשם שנשכח זה מכבר.
זה מקום בלי שמות, בלי דמות אנושית,
זה מקום בלי ניחומים, רק תפילה חרישית.

גיהינום עשוי בידי אדם,
עם גדרות מפלדה ומלא בעשן.
מאין עולה העשן הנורא?
מהכבשן הבוער והארובה הגבוהה.

עשן שנושא רגשות מודחקים
וזיכרונות וריחות של אנשים.
אנשים קיימים בתוך העשן,
הוא נושא עימו זיכרון על עולם ישן.

שם הכל היה טוב,
שם לא היו דמעות,
אז הייתה תמימות,
ולא שמו לב לאזהרות.

ועכשיו הם עוד כאן,
אבל גם הם חולפים,
מן העולם שחזר להיות טוב
כלפנים.

אך לפני שהם הולכים
הם רק רוצים לומר
אל תשכחו דברים
שקרו זה מכבר.

כי דרך העולם, באופן נורא,
היא לחזור אחורה, ללכת חזרה.
ואם לא נזכור דברים שקרו בעולם
הדברים פשוט יחזרו על עצמם.

9.6.04