מדוע מתאווה הוא להיכנס אל חיי בימי האופל, מדוע סוגר עצמו
בכלוב של זהב בימים שנדמים לו כטובים, האם בימים אלו אין אני
ראויה לחיזוריו על פתחיי שכן מוגדר מצבי כיאה בפני הכלל?
אולי אף הוא, שחשתי כי בא אליי ממעמקי האמת, למעשה יצור חברתי
הוא, ואם יצור חברתי הוא, הרי במוחי המעוות ייתפס כשלילי.
ומדוע? האם אין זאת שמשום דברים אלו, הנראים לי כשליליים, חיה
אני את חיי במלנכוליה תמידית, בדפרסיה שאינה נאותה, שכן אין
היא מוגדרת אישית או כללית - והכללית היא האקדמית, המדעית,
המתיימרת להבין כל מורכבות ולנתחה.
נראה כי יש בי לאחרונה את היכולת להבין את אותם אלו שניצלו את
היכולת להשתמש בכוח האדיר וההרסני-לסביבה הזה, והבנה זו החזירה
אותו לחיי.
מדוע אני קוראת לו בימי הטוב, מחפשת את טעמו המר, מנסה לטעום
משפתיו הנושכות ולקשרו לחיי באופן תמידי?
הגעתי אליו, מעט שונה מבעבר, הבעת פניו לנוכח פניי המתבגרות
הייתה בלתי מובנת והוא רצה לא רצה, שמח לא שמח וההשתאות יצרה
את המתח והחרדה מן הבאות. הוא התקרב אליי צעד נוסף ועדיין
הבעתו נשארה בשלה, צעד נוסף ועדיין.
החלטתי כי עלי לשים פעמי לכיוונו ולפתע ההבעה נעלמה, העבר
והעתיד חברו להם במין מערבולת, בהיסחפות עצומה, מלאת צבע, מלים
ומשמעות אינסופית של התחברות אמיתית ושלמה, של פורקן, ניקוי
וטוהר.
התמלאתי.
ריחפתי.
רוויתי.
דעכתי.
עזבתי וידעתי שאחזור.