הרסת אותי,
ואני לא שונאת אותך.
כיבית בי
את הדבר החי,
החם והרוטט
שהיה לי.
אבל אני לא שונאת אותך.
לפעמים נדמה לי
שאיזה ניצוץ חזר
זכרון לאש
שבערה בי.
אך הניצוץ כבה במהירות.
אני מתחננת לדמעות
שיבואו
וישטפו
את הנפש המאובקת,
הצחיחה שלי.
אולי אפילו לא דמעות
רק דמעה אחת,
רטובה.
רק דמעה אחת.
אני כבר מעדיפה
להיות כועסת
או עצובה
או מיואשת.
הכל,
חוץ מהריקנות הזאת
שאוחזת בי
ולא מרפה.
אני הפסקתי להרגיש.
אני מסתכלת מסביב
על חפצים ומקומות,
געגועים וזכרונות,
ואני מבינה:
משהו בי נשבר, השתנה.
אבל אני לא שונאת אותך.
זהו רגש
חזק מידי
בשביל החלל
הריק
שנפער בי. |
