(הסיפור בדוי, מומצא ולא קיים שום קשר מוחשי בינו לביננו,
חבר'ה)

אני אוהבת את הלילה. כי להסתכל על החוצה על הלילה מהחלון, זה
ממש לראות את העולם במצב הכי פגיע שלו. אין אנשים שבונים
מצבים, אין ילדים שצורחים, אין חתולים מיללים... אין כלום.
העולם צריך בעצמו להטביע אווירה בעולם, וזה יכול להיות קשה
כשאף אחד לא מסתובב ברחוב. אבל העולם מצליח, והתוצאה יפהפיה.
אז בלילה אני תמיד ערה.
ובעודי מטיילת לי בבמה החדשה, נחתו עיניי כמן דרך "נועד להיות"
שכזו, על שם של סיפור, שבהתחלה לא קסם לי כמו שקסם לי כשסיימתי
לקרוא אותו.
לא התאהבתי בסיפור. התאהבתי בכותב. למרות שהסיפור ריגש אותי עד
עמקי לבי ובניגוד לכל האחרים שקראו אותו והגיבו עליו, לא
בכיתי, אבל הרגשתי את הצורך לצרוח. כי אני פשוט ילדה כזאת
מוזרה כשבא לה לבכות, היא מרגישה תשוקה עזה לצרוח. אבל מספיק
עם הסטיות שלי.
הסתכלתי על שם הכותב. דין. דין זה שם יפה, חשבתי. העזתי להגיב
על סיפורו המדהים, למרות שבד"כ אני לא מגיבה על דברים שמרגשים
אותי. שוב, כי אני לא בן אדם שנוטה להתרגש ועד כמה שחבל להרוס
את זה, קל להרוס את זה. אז אני לא בוכה בסרטים, לא מחייכת
כשמלטפים לי את השיער ולא פולטת אימרות ומשפטים קיטשיים-עד-כאב
לחברים שלי, קרובים באשר יהיו. בלאט :-)
אבל ככה הרגשתי באותו רגע, שאני רוצה להגיב ולהיות לרגע רגישה
ופגיעה. אז הגבתי. כתבתי שם שהסיפור יפה מאוד ושנורא אהבתי
אותו והמשכתי בתגובות שלי, שנראו כליקוקי-תחת-בעלי-מטרה, אבל
היו כנים.
יומיים לאחר מכן קיבלתי הודעה באייסיקיו ממישהו בשם דין, שאומר
שלום, שואל לשלומי ואף מבקש אישור להידחס אל תוך רשימתי.
אישרתי. חייכתי כי ידעתי שזה הוא.

                                       

התחלנו לדבר ככה, לאט אבל בטוח, אל תוך הפינות הקטנות של הלב,
עד שאחרי כמה שעות גדושות מלל הרגשנו מספיק חזקים בשביל לקרוא
אחד לשניה בשמות חיבה חמודים. הוא הרגיש, ליתר דיוק. אז הוא
סיכם על ניקי-סאן, כי הוא ראה באותו ערב תכנית על יפנים
והתלהב. ואני, מפני שביקש שלא אקרא לו דין סתם, הסכמתי לקרוא
לו דין-דין. איזה שם שרואים עליו שנולד מפני שמישהו רצה לצאת
ידי חובה :)
כמה ימים דיברנו ככה, דין-דין ואני... ארבעה, נראה לי. אולי
חמישה.
ואז עברנו לטלפון. וכששמעתי את קולו לראשונה, נבהלתי...
וכשניקי נבהלת היא מיד מתלוצצת ולכן בצורה צ'אנדלרית אופיינית
לי פצחתי בתגובות סרקסטיות ומצחיקות על כל דבר שאמר.  הרגשתי
נסחפת אחריו לכל מיני תפניות בשיחה שהוא כאילו תכנן. הרגשתי
נופלת לתהום.
התהום של דין. וכמה שהייתי עייפה כשהתחלנו לדבר, ככה עירנית
ומלאת חיים הרגשתי כשדיברנו. והיה לו קול עמוק, בס כזה. סקסי.
וצורת הדיבור שלו סחררה אותי. ואיך שהוא קרא לי ניקי-סאן כל 10
דקות ריגשה אותי וחיממה לי את הלב. התחלנו בקשר. שבועיים לאחר
מכן נפגשנו לבראנץ' בקניון רננים. ברגע שהדלקתי סיגריה אחרי
הארוחה, הוא מיד אמר: "אני יודע שאת מעשנת, אבל לא ידעתי שאת
כל כך יפה כשאת מעשנת..." וחייך.
הוצאתי את הסיגריה מפי, גלגלתי עיניי ואמרתי: "יש הרבה דברים
שאתה לא יודע, ממי'לה..." והתאפקתי לא לפרוש מההצגה של
המתוחכמת והמתוקה ולהתנפל עליו בחיבוקים ולצרוח שזה דין שאני
מכירה כבר שלושה שבועות ושהוא אחד האנשים הכי מדהימים שהכרתי
בחיי... אבל לא פרשתי. שיחקתי משחק שוטף, נקי, טהור. הוא נדלק
ממני בצורה מטורפת, והראה את זה בבירור. הוא ידע שגם אני
נדלקתי.
בפעם השנייה שנפגשנו התנשקנו.
בפעם השלישית אמרתי לו שכדאי שיפסיק לנשק אותי לפני שאצטרך
לנתק איתו את הקשר, מפני שאינני מחפשת קשר מיני, ושעכשיו אני
במסע-ציד מתחיל אחרי האהבה. והוא אמר שגם הוא. ונבהלתי.
כי אחרי מסע ציד כזה קצר הייתי מצפה לקטע אכזבה קשה ואז לעידוד
מצד החברים ואחרי שנה בערך לקבל קצה חוט מקופידון שאולי זהו זה
ושוב להתאכזב. ושהוא יפגע בי עם החץ רק בעוד שנה שנתיים.
אבל הנה היא, יושבת על מוט ההילוכים במכונית של אמא של דין,
מחייכת אליי וקורצת לי. האהבה. כחכחתי בגרוני וחייכתי.
"השארת אותי בלי מילים..." לחיי בערו וחזי רעד מהמוזיקה החזקה
בקומה של הלב.
"הגיע הזמן שאצליח... את תמיד משאירה אותי ללא מילים..." אמר
בחיוך.
התנשקנו ארוכות.
למחרת כעסתי עליו שהוא מושלם. אבל הוא התנצל בדרך כל כך מתוקה,
שלא יכולתי להתאפק מלסלוח. ואז הוא שוב היה מתוק. וחבל שבמקרה
הזה הוא לא יכול היה להבטיח ש"זה לא יקרה שוב." וגם אני לא
יכולתי להבטיח שאני לא רוצה שזה יקרה שוב.