הם באים מן ההרים מן השפלה מן המדבר
הם באים- שמות, פנים, עיניים ומתייצבים אל המסדר
הם באים בצעד אוגרי, פרוותים ומשופמים.
הם יוצאים מתוך הגלגלים המרוסקים ומן הכלובים השרופים.
הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות, ומתוך תעלות האפר.
גיבורים כאריות, עזים כנמרים וקלים כנשרים.
והם עוברים אחד אחד בין שתי שורות של מלאכים
המאכילים אותם קוביות סוכר ועונדים על צווארם פרחים
ואני מביט בהם והם כולם שמחים
אלה האוגרים שלי, אלה האוגרים.
והם פוגשים זה את זה עיניים שחורות וכחולות וחומות.
והם מזכירים זה לזה שמות וכלובי נסורת ומקומות
ומוזגים זה לזה עוד קצת מים מפיפטה ובצד מכרסמים יחדיו לחמי
ג'בטה
והם פוגשים בקהל הרבה רעים וידידים
והבוגרים טופחים על שכם הוולדים, והוולדים לוחצים יד לבוגרים
והם פורצים בשירה ומוחאים כפיים
ומקשיבים להם בהתפעלות כל יושבי השמיים.
והפגישה נמשכת יום ולילה, יום ולילה, כי חבורה שכזו עוד לא
הייתה שם למעלה.
ואז פתאום הם שומעים קולות מוכרים בוכים
והם מביטים הביתה אל אבא ואמא, אל הנשים,
הילדים והאחים ופניהם דוממות והם עומדים ובוכים
ואז מישהו מהר לוחש: "סליחה אבל היינו מוכרחים,
הטבענו באסלה, ועכשיו אנו נחים"
אלה האוגרים שלי, אלה האוגרים
וככה הם עומדים והאור על פניהם
ורק אלוהים לבדו עובר ביניהם
וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם
והוא אומר בקול רוטט למלאכים הלבנים:
"אלה האוגרים שלי, אלה האוגרים" |