"אני ממהר לקראת המוות במהירות של שישים דקות לשעה"
-                                                          
    ( ג'ורג' ברנרד שו )

'טוק טוק', נשמעה דפיקה בדלת. בכל מצב אחר הדפיקה הייתה
נורמלית לחלוטין. אלא שהפעם זה היה מעבר לשעות קבלת האורחים של
מר גרינברג. האמת היא שמר גרינברג בכלל בתקופה האחרונה לא זכה
לביקורים רבים. הוא היה אדם זקן וערירי שחבריו השאירו אותו לבד
להתמודד עם הזקנה ומשפחתו ננטשה על ידו מסיבות אנוכיות בעיקר.
לא היה נעים להימצא בסביבתו ולבטח לא בחברתו. בחוסר רצון הנמיך
את הרדיו וצעק עד כמה שיכול היה "מי שם?" התשובה לא באה ומר
גרינברג חשב ששוב מדובר בתעלול של ילדי השכנים, שנהגו לדפוק על
דלתות כל החדרים במסדרון בליווי צחוקים ונקישות צעדים קטנים.
הפעם לא נשמע כל רחש. לא צחוק ולא טפיפות רגליים.
'טוק טוק', חזרה הדפיקה, אלא שהפעם נדמה שהייתה מאיימת יותר.
מר גרינברג הלך לכיוון המטבח, לקח סכין מטבח עבה וארוכה
שבעזרתה נהג לפרוס את הלחם והתקדם לעבר הדלת. הוא הציץ בעינית
לראות מי לעזאזל עומד שם באמצע הלילה ומבקש להיכנס אליו. הוא
לא הופתע שלא ראה אף אחד ודמו רתח מכעס מהול בפחד. מר גרינברג
חשב שברגע שיפנה חזרה לסלון ולרדיו הכל יישכח וייגמר אבל הוא
לא ידע שזאת רק הייתה ההתחלה...
'טוק טוק', שוב נשמעה דפיקה, אלא שהפעם הייתה החזקה מבין
השלושה. מר גרינברג לא יכל עוד להתאפק מלדעת מי לכל השדים
והרוחות נמצא שם? התשובה לא אחרה לבוא כאשר פתח את הדלת לכדי
חריץ קטן וראה מולו אדם זר ומסתורי מעט, לבוש טלאים, מטפטף ממי
גשם שירד בחוץ. לא הצליח לפענח מר גרינברג מה רצונו של הזר שזה
עתה התדפק על דלתו. דממת השתיקה הופרעה על ידי חוסר הסבלנות של
מר גרינברג שאמר לזר בתקיפות: "מי אתה? מה אתה רוצה ממני? דבר
ראשון אין לי כסף ודבר שני אין לי סבלנות. אז אם לא תדבר בעשר
השניות הקרובות אני טורק לך את הדלת בפנים וקורא למשטרה!"
למשמע דברים אלו פני הזר התרוממו מעלה מהשטיח שבמסדרון ולאורך
גופו של מר גרינברג עד שפגש את עיניו של האדון שזה עתה קיבל
אותו בהכנסת האורחים הגרועה והמבזה ביותר שחווה זה הרבה מאוד
זמן. כאשר עיניהם נפגשו מר גרינברג הרגיש אנרגיה זזה בכל גופו.
הוא הרגיש לרגע צעיר בחמישים שנה וחיוך של אושר עלה על פניו.
הוא פתח לרווחה את הדלת, הסכין נשמטה מידו והזר נכנס בצעדים
גדולים ובוטחים לתוך הדירה. הדלת נטרקה מאחוריו מבלי שאיש
מביניהם עשה דבר. עצם רעש הטריקה החד והפתאומי הוציאו את מר
גרינברג מארץ החלומות בה היה שרוי ולאט לאט הגיעה לתודעתו
העובדה שהזר ממש מאחוריו, בתוך דירתו!
מי היה מאמין שאדם זר יכנס ככה לדירה שלו. ועוד שתוכנית הרדיו
האהובה עליו משודרת ברדיו בסלון. מיד התכופף להרים את הסכין
שהייתה מוטלת על השטיח ליד רגלו הימנית. אך לפני שהספיק לנגוע
בה היא החליקה על השטיח הרחק ממנו.
מה קורה כאן? אני בחלום? חשב לעצמו מר גרינברג. המשפט הבא
שהוציא הזר מפיו גרם ללבו של בעל הדירה להחסיר פעימה. "לא, זה
לא חלום", אמר לפתע הזר, כאילו קרא את מחשבותיו. מר גרינברג
הסתובב לעברו ואמר לו: "אתה קורא מחשבות מזויין שרוצה שיתרמו
לו קצת כסף כדי לשרוד את המחר... הבנתי, אז אמרתי למקרה שלא
שמעת שאין לי כסף והפעלולים שלך לא מרשימים אותי. אם תואיל
בטובך לחזור על עקבותיך למקום שממנו באת אודה לך מאוד."
התשובה לא איחרה לבוא. "לא באתי לבקש נדבה, ולאן שאני הולך אתה
בא איתי", דיבר הזר בביטחון גמור והמשיך: "יש לך משהו שאני
צריך לקחת והלילה זה הזמן. אני רוב הפעמים לא טורח אפילו לדפוק
בדלת לפני שאני בא. אני פשוט לוקח מבלי להופיע אפילו. בוא,
יצחק, בוא נשב ונדבר קצת עליך..." יצחק גרינברג נאלם דום ופשוט
החליט לוותר על השאלות המיותרות. הוא גם וויתר על הצורך להבין
מה מתחולל בדירתו ומי הדמות שעומדת מולו. כל המחשבות התערבבו
לו פתאום בראש והוא היה חייב לשבת כדי להרגיע את עצמו. הזר
התיישב מולו ואמר: "חייך התחילו כסיפור הצלחה. נולדת, כמו
שאומרים, עם כפית כסף בפה למשפחה מבוססת היטב וקיבלת חינוך
ואהבה שרק מעטים מסוגלים לחלום עליו. גדלת והחלטת ללמוד רפואה,
לא עמדת בלחץ וזרקת הכל לטובת בחורה עם ראסטות שידעה לפנק אותך
כמו שאף פעם לא פינקו אותך. ניתקת קשר מכולם והתבודדת עמה בכפר
אינדיאני ליד האמזונס שם חיית מהיד לפה. עשית ילדים, שלושה
ליתר דיוק, ובשבילם החלטת לעבור לאיזור עירוני בשביל חינוך.
ניצלת את הידע המועט שהיה לך ברפואה לטפל במקומיים שראו בך אל
עד שאחד מהמטופלים שלך קיבל תרופה שיצרה אצלו תגובה אלרגית
חריפה שגרמה למוות. הוציאו חוזה על ראשך. נטשת את המשפחה
מאחוריך וטסת לארץ אחרת. שם מכרת סמים ותרופות ללא מרשם רופא.
שמך הגיע עד לשם, ושריפת  'בית המרקחת' שהיה לך שם היה ללא ספק
סטירת לחי שהעיפה אותך משם למדינה רחוקה בהרבה. לקחת את כל
הכסף, כמות לא מבוטלת של כסף, שמת אותו בבנק ומהריבית אתה שוכר
את הדירה הנוכחית. אתה איתי?"
כבר לא יודע למה להאמין, נעתקו המילים מפיו, כאשר כל מילה
ומילה שיצאו מפי הזר היו אמת לאמיתה. בכל זאת התאמץ לדבר,
והמילים היחידות שיצאו היו: "קראו לו אנדריי , לאיש שמת
מהאלרגיה...." "יפה, אתה עוקב. אז לידיעתך, הוא לא היחידי שמת
. גם סנדרה, תיירת שחלתה מווירוס מקומי, חואן שהתמכר למורפיום,
אנריקו המוסכניק העצבני שלקח יותר מידי כדורי ואליום בגלל שככה
היה כתוב ב'מרשם' והרשימה עוד ארוכה. בסך הכל גרמת למוות של
מאה איש, למעשה תשעים ותשעה אבל ממחר בבוקר זה יהפוך למאה. עד
כאן ברור?"

- "מאיפה ידוע לך כל זה?" שאל מר גרינברג ההמום.
- "אני פשוט יודע", השיב הזר.
- "אתה עוקב אחריי?"
- "אפשר להגיד".
- "אני מתקשר למשטרה!" צעק מר גרינברג.
- "המשטרה לא תעזור במקרה זה כי הוא חריג".
- "חריג?!" השתומם מר גרינברג. "מאיזו בחינה?"
- "תבין, יצחק, אין לי זמן להסברים מיותרים. פשוט באתי כדי
להבהיר לך את חומרת המעשים וההשלכות שלהם לטווח הארוך. האם
הבנת שלשחק ברופא וחולה זה לפעמים מסוכן אם לא יודעים את כל מה
שצריך לדעת?"
- "כן, הבנתי." השיב בחוסר ברירה מר גרינברג והמשיך: "ומה תעשה
עכשיו? האנשים מתים, אי אפשר להחזיר אותם... אז מסתבר שגם אם
תהרוג אותי, מה שבטח אתה מתכנן לאור העובדה שאתה עורך לי פה
כזה משפט, זה לא יעזור לאנשים הללו. אז אתה באת לקחת את ראשי
לכפר שבו מוצע עליו עדיין פרס? שיבושם לך ואני מקווה שתהנה
מהכסף המקולל הזה!"
- "אני לא אוהב שמתייאשים לי פתאום. זה מוציא את הכיף לראות
אותך במצב כזה. אבל עדיין באתי לעשות את העבודה שלי. הבהרתי לך
את חומרת המעשה, אפשר להגיד שהסכמת וכרגע הגיע גזר הדין שיתבצע
לאלתר שהוא... טוב, ניתן לך לנחש - ארבע אותיות מתחיל באות מ"ם
ונגמר בתי"ו", אמר בעליצות הזר וניכר עליו סימן שעשוע מסוים.

מר גרינברג פשוט ישב ללא ניע, העצבים והכעס על חוצפתו של הזר
הקפיצו את קצב פעימות ליבו עד שאפשר כמעט היה לשמוע אותם
מהדהדות בחדר. לפני שפצה פיו ההדהודים בלבו פסקו. השקט היה
מוחלט ומר גרינברג נפל מהכסא על ברכיו, מסתכל על הזר בעיניים
דומעות ומסנן משפט בלחישה:  "מה קורה לי? מי אתה?" הזר קם,
הסתובב במקומו לאט בקצב מתגבר, הסתחרר והסתחרר עד שכל הטלאים
שלבש עפו ממנו. כרגע הוא עומד מולו בגלימה שחורה ארוכה ובידו
מטה שחור ארוך שבראשו מגל כסוף. "אשתך וחבריך מתגעגעים אליך,
יצחק, אתה הולך לפגוש אותם בדקה הקרובה ושום דבר לא יעצור את
זה. זה הסוף, יצחק, ואני באתי לבשר לך את הבשורה המרה הזו.
תושיט יד ותן לי ללוות אותך לכיוון האור. אתה שומע את המוזיקה
הזו. נכון שהיא הכי יפה בעולם? שלא שמעת אף בן-אדם מנגן אותה?
האמת שלא בני אדם מנגנים אותה כי אם מלאכים, יצחק. בוא איתי
ואראה לך מה יש מעבר לאור...." בסוף דברים אלה מר גרינברג כבר
לא היה בין החיים וגופתו הייתה שרועה על השטיח. הרדיו בסלון
המשיך לשדר את התוכנית שאהב. הציפורים החלו להתעורר ליום חדש
בציוצי הבוקר הכל-כך אופייניים להם. עוד יום חדש הגיע, הפעם
ללא מר גרינברג.