ביומו האחרון של חייו הלך חיים למכולת לקנות גבינה. המקרר של
חיים כבר שבוע עמוס בקרקרים אבל אין מה לשים עליהם. ליבו החל
לבגוד בו ברגע שניכנס אל אגף הגבינות. הוא הרגיש כאב קל בחזה,
אך מראה המקרר המסחרי והגדוש מילא את מוחו במחשבות על תהליכי
תסיסה של חלב ונשא אותו הרחק מכלי הדם החסומים שלו.
חיים היה דחוק בכסף ולכן יכול היה להרשות לעצמו רק גוש גבינה
זול בעל גוון ירקרק.
את הגבינה הביא הביתה וחתך בא חורים בשביל האשליה של גבינה
משובחת מתוצרת שוויצרית כמו אלה שאכל בילדותו. מוחו החל להתמלא
בריחות וטעמים  מהמטבח של בית הוריו שם אכל גבינה בשפע כל ימי
ילדותו . ליבו של חיים שוב החל להשתולל וניסה לפרוץ את חזהו
הוא החל לנשום בכבדות ולהזיע. גופו הג'לטיני צנח ארצה בקול
חבטה. בעוד ליבו נאבק על החזרת חמצן לגוף, חיים החל לאבד את
ההכרה ולפתח הזיות הוא אפילו היה בטוח שהגבינה קרצה אליו לרגע.
לפתע הוא הרגיש את גופו מתקשה ומשתחרר. עיניו התמלאו באור
ובתחושה של חמימות ולפתע הכל חושך.
שקט הוא הנחמה היחידה בסוף. זה ופטור טוטאלי ממיסים. חיים ידע
זאת, הוא הרי היה פקיד שומה וגם היה ידוע כאחד האנשים היחידים
שנראו כמו עבודתם.
וכך הוא שכב לו על הרצפה שם החל להפוך מאדם למדגרה של בקטריות
ושאר יצורים מיקרוסקופיים  קצת כמו הגבינות שכה אהב. הוא מת עם
חיוך על פניו, בעוד ריחות הגבינה הבשלה בישרו על טעמים שלא
יחזרו לעולם ולא יקרישו עורקים.
"חיים היה אדם מיוחד" אמר איש אחד בהלוויה שלו "כל יום בא
לחנות שלי ושאל אם יש גבינה וכשהייתי אומר שכן, היה מנסה למכור
לי קצת מהגבינה הביתית שלו. היא הייתה בעלת ריח מטריד של זעה
ויצוקה בתבניות של דמויות  מסרטים מצוירים. הוא גם תמיד היה
קונה גבינה במכולת שלי ורק שלי. הוא מימן את הלימודים של בניי
באוניברסיטה ואת שעורי הקריאה הליליים של אשתי. "
אישה אחרת אמרה :" הוא תמיד היה האור של המשרד כשהוא היה מגיע
כולם היו מתמלאים בצחוק למרות שמעולם לא אמר דבר."
חיים ניקבר ליד אמו בבית העלמין בחולון. הקבר שלו הצריך הזזה
של שני קברים אחרים אך חיים דאג להוצאות של כך עוד בחייו.
למרות קמצנותו היה אדם עמיד, וכך הוא מת וזהו.