לקראת חצות התיישבו עמית ויוני על שפת המדרכה מחוץ למאפיה של
בנצי ברחוב בצלאל, כשבידיהם שקית של עוגיות רוגלך חמות שזה עתה
נאפו. עמית לקחה בידה רוגלך אחד, הסתכלה בו לרגע, אחר-כך נגסה,
לעסה, והשמיעה מלמול של עונג.
"טעים אה?" אמר לה יוני, שכבר התחיל את הרוגלך השני שלו.
"זה בערך הדבר הכי טעים בעולם" ענתה לו בפה מלא, ומצב רוחה החל
משתפר מעט מטעם השוקולד והקינמון.

"תראי את הירח" אמר יוני, ועמית הרימה את ראשה והביטה בחצי
הלאפה הצהובה שהייתה תלויה בשמים.
"כשתהיי בבוסטון" המשיך, "תסתכלי על הירח ותזכרי שגם אני מסתכל
עליו, וששנינו בעצם מסתכלים על אותו ירח, ואז אולי תרגישי
שאנחנו לא כל-כך רחוקים".
"בגלל הפרשי השעות" ענתה לו עמית, "אנחנו לא נוכל לראות את
הירח באותו זמן. כשאתה תראה אותו, אצלי יהיה בוקר, ולהפך".
"אבל יש איזה זמן חפיפה, לא?" שאל אותה.
"לא יודעת" ענתה. היא קיפלה את השקית הריקה שבידה לכדור קטן,
כיוונה אל הפח שעמד בצד, וקלעה. הם המשיכו לשבת שם עוד כמה
דקות, שותקים, עד שעמית אמרה לבסוף: "בוא נלך".
נכנסו שלושתם למכונית: יוני מול ההגה, עמית לצדו, והשתיקה
ביניהם.
טעם השוקולד כבר נעלם מפיה, ועצב עטף אותה. הם החלו לנסוע,
והיא הביטה בירושלים שחלפה על פניה ושאותה, החל ממחר, לא תראה
עוד הרבה זמן. שדרה של ברושים נקרתה בדרכם, והיא החלה מודדת על
פיהם את המרחק ביניהם ובין המכונית שנסעה לפניהם, כפי שלמדה
בשיעורי הנהיגה שלה: עשרים ואחת-עשרים ושתיים, עשרים
ואחת-עשרים ושתיים... וחשבה לעצמה שיוני שומר על מרחק די בטוח.
היא הביטה בו ותהתה אם תתגעגע אליו, וכמה זמן יחלוף עד שתמצא
שם מישהו חדש במקומו. כמעט שנה חיכתה לזמן הזה שבו תטוס לחו"ל
להמשיך את לימודי הצ'לו שלה, ועכשיו, לפתע, היא אינה רוצה
לעזוב.
כשהגיעו לביתו, נכנס יוני לחדר ופתח את החלון.
"את מריחה?" שאל אותה. הרוח הביאה אל אפה את העציץ שעמד על אדן
החלון. הריח סחרר אותה.
"צסטרום לילי!" קרא, "לא יכלו לתת שם יבש יותר לצמח עם ריח
כזה!"
עמית התקרבה אל הצמח המפיץ את ריחו רק בלילה והחלה שואפת אותו
עוד ועוד.
"די כבר!" אמר לה יוני, והחל כורך את סדין הגומי סביב קצהו
האחד של המיטה. "את תתמסטלי מזה".
עמית הביטה בו. יוני מתח את הסדין אל צידה השני של המיטה, והנה
השתחרר הסדין מצידה הראשון. הוא פלט המהום עצבני, כרך את הסדין
הפעם בקצה המיטה, מתח אותו בכוח אל ראשה, והסדין השתחרר מהצד
השני.
עמית התחילה לצחוק למראה יוני המנסה שוב ושוב לכרוך את הסדין
סביב המיטה ואילו הסדין מתנכל לו ומשתחרר בכל פעם ממקומו.
ובעוד היא צוחקת נקוותה דמעה אחת בעינה והחלה זולגת לכל אורך
פניה, ואחריה עוד דמעה, ועוד אחת, ובכי שהופיע בגרונה נמהל אט
אט בצחוקה.
יוני קפא על מקומו באמצע המיטה כשצדו האחד של הסדין עדיין
בידו, והביט בה בוכה. אחר-כך קם, ניגש אליה וחיבק אותה.
וכשאסף אותה אל זרועותיו, אפף אותה שוב ריחו המשכר של הצסטרום
הלילי, ושב אל פיה טעמו המתוק של הרוגלך, ומראה שדרת העצים
שחלפה על פניה, ואור הירח החיוור, וכל אלה כמו התנקזו אל תוך
חיבוקם של השניים, ועמית חשה שאהבה את יוני באותו חיבוק כפי
שלא אהבה אותו מעולם.