נגמר, נגמר. אף שם או קול לא יהדהדו בשקט הזה, רק שקט, כמו
שהיה בהתחלה.
בתמונות, דומה שפעם היה לי חבר. אחד שעבר בקלילות את
הסנטימטרים המקיפים אותי. הסנטימטרים הלא-עבירים. עוד יגעו בי
או יאמרו מלים טובות, אבל את פניי חשופים כמו שהם, ברכות,
ואת תוכי מואר באור בוהק וחסר שיפוט של אהבה, אני אראה באגדות,
או בחלומות.
זה לא שאני לא מספיקה לי. לפעמים אני נוגעת במקומות... לפעמים
אני נוהגת לבד על הכביש
המהיר בין חיפה לגליל, רק אני. אם אמות רק אני אהיה שם. אם
אתקף פתאום שגעון, אפתח את כל החלונות ואצעק ואצחק ואשיר כמו
מטורפת עם הרדיו או הדיסק, ורק אני אהיה שם.
תהיה שם מלאות וחופש חסר תקדים. אני אדע מי אני, ואהרוס לעצמי
באופן חופשי את מיתרי הקול ההרוסים ממילא. קולי יגיע ללא ספק
לשמיים, אבל האם יגיע לאזניו של עוד אדם אחד? אדם אחד שיחשוב
לעצמו: מטורפת הבחורה... אבל יזכור אותי.
השמיים לא זוכרים אותנו. אני יודעת, כי אני משוחחת איתם המון.
הם אומרים שבמקרה הטוב,
הם עדים. אומרים שלא אכפת להם אם מלחמת עולם מתרחשת למטה, או
סתם איזה מישהו
יושב ועושה את צרכיו, או מישהו אומר למישהי שנגמר, והוא לא
אוהב אותה יותר.
אני כמובן כעסתי כי אני כועסת. למה שמישהו שעושה את צרכיו יקבל
את אותה תשומת לב אלוהית
כמו מישהי שאיבדה את אהבת חייה? אבל העובדה היא ששום דבר לא
טרגי בעיניהם כמו שהוא נראה
מכאן, למטה, הכל שאלה של נקודת מבט, של מאיפה אתה מתבונן ומי
אתה באותו רגע.

דיברו איתי על אנשים ועל יעוד.
אמרו לי שהרבה שלדים שוכבים עכשיו מתחת לאדמה, חוזרים לאיטם אל
העפר שממנו נבראו.
אבל הם בסדר עם עצמם, השלדים האלה, כי לפני שהפכו לכאלה הם
ריחפו, לפחות לכמה רגעים, בין עננים סגולים, והסתכלו מלמעלה על
כולם, כולל על עצמם. הם ניגנו, חיברו משוואות מתמטיות מנצחות,
או רימו אנשים במגרשי מכוניות משומשות. אבל הם חיו את היעוד
שלהם.
אלהים יקר, איפה משיגים כזה?
אני חייבת. לכולם יש. גם אני רוצה לברוח לרגע מהעובדה שאנחנו
מתפלשים בעפר מלוכלך ומשחקים לפעמים משחקי ילדים על שפת הים,
שהכל יימוג כארמון חול. יעוף עם הרוח או יימעך תחת
רגלה של אישה כבדת משקל ובעלה המשופם.
אלהים יקר...אולי אני צריכה לחוות סבל? להתעורר כל בוקר ולרוץ
שעה וחצי כדי להבריח את המחשבות החוצה, כי רוחך שורה בי. אולי
אני צריכה להיות נביא, או פסיכולוג, לעשות משהו עילאי עם כל
הפיכסה הזה כאן למטה. שלח לי חליל, תוף מרים, מכחול או עט
סופרים, תן לי סימן.
אוי אלהים.
אל תתן לי ליפול שוב לאותו בור בוצי, סתם, עשה שאם זה יקרה
שוב, זה יהיה בגלל סיבה טובה,
כדי לדחוף אותי שני שלבים קדימה בסולם הרוחני, או להכין אותי
לגלגול הבא.
עשה שאם איאלץ לסבול כאב נוסף, זה יהיה עם סיבה. שום דבר אינו
ללא סיבה, נכון?
באמת שאני לא רוצה להיות צינית כלפיך.
אבל רק מתוך הנחה שכל השמיים הגדולים האלה באמת ריקים, ואני
מדמיינת דמיונות שווא על אושר אינסופי שיבוא אחרי כל הכאב הזה,
(יש לזה שם ברור בספרי הפסיכולוגיה), תרשה לי קצת לצחוק על
עצמי כדי שלא אאבד את עצמי לצעקות הבאות מבפנים ומאיימות לקרוע
אותי מדי שעה עגולה. תרשה לי לרגע לדעת להסתדר עם עצמי לבד
מבלי לבקש עזרה מכל הבא ליד.
אני רוצה לשבת שעות אל מול הים כדי לפגוש את עצמי עירומה,
ולהיות זו שאוהבת...את עצמה.
לנפץ את כל שכבות הציניות והקרירות ללא לאות, בעבודה סיזיפית
אל מול צפצוף המכונית שמאחוריי, אל מול הטופס לביטוח לאומי,
לנשום עמוק ולחיות. לא להפסיק להתפלש בעפר אך להתבונן תמיד אל
השמיים האינסופיים ולמלא בהם את מחסני האור בעיניי ובלבי.
ויום אחד, שיזכרו אותי באהבה.  אפילו רק אדם אחד.