הסוף לימים שאני הולכת בהערצה אחרי מה שאנשים עושים, אומרים או
אנשים בכלל.  מקנאה במה שיש לאחרים ולי אין.
אם יש משהו אחד שאני צריכה לעשות בחיים שלי זה להאמין בעצמי...
רק בעצמי.
אבל מאיפה אני אמורה להשיג את הביטחון הזה?
ביטחון כזה שאני לא אקח ללב כל מילה מטומטמת שאומרים עלי או
שאני סתם פרנואידית לפעמים וחושבת שהכל עלי...
כזה ביטחון שאני לא אשים על המצבים המשתנים של החבורת נעליים
המסריחה הזאת! שפעם הם כל כך מתוקים, ואני בטוחה עד הסוף שהם
בסדר לגמרי ואז אחרי יום הם פשוט משחקים אותה כאילו הם לא שמים
זין ועושים פוזות. ואז שוב הכל חוזר.
ביטחון שאני אוכל להגיד איתו כל מה שאני חושבת על אנשים, בעיקר
דברים טובים.

סוף עידן התמימות שלי, שמעכשיו אני אהיה יותר קשובה לעצמי
ולהפסיק לחשוב על כל דבר קטן יותר מידי פעמים. מה יקרה אם הוא
חושב ככה או אם היא לא באמת אוהבת אותי. מה יקרה אם הוא יגלה,
אם אני אספר לה היא תספר לו... פאקינג מספיק עם כל הבולשיט
הזה!
אני לא יכולה יותר להרשות לעצמי להיות כזאת.
להיות תמימה.
אז זה סוף עידן התמימות.

" המחר לא מובטח לאף-
אחד, צעיר או זקן.
בגלל זה אל תחכה יותר,
עשה היום.
כי אם המחר לעולם לא
יגיע בוודאי תתחרט על
היום בו היית עסוק מידי
בלחשוב את מחשבותייך
במקום להגיד אותם... "

שתי ילדות חמודות הביאו לי את זה.
אני לא זוכרת של מי זה... אבל זה אומר הרבה.
אם אתם רוצים לעשות משהו... פשוט תעשו. אני כבר פיספסתי הרבה
הזדמנויות שלא יחזרו אף-פעם.

                      נכתב ב8/6/04 - יום עם המון משמעות.