לא הבנתי למה הם כל כך שנאו אותי. הם לא למדו את תוצאותיה של
הגזענות? "ערבי מגעיל", הם קוראים לי, "ערבי מניאק". זה לא
שאני טרוריסט או משהו. אני פשוט ערבי. אני לא אוהב את רמת-גן.
ביפו לא שנאו אותי בגלל שאני ערבי. עברתי לרמת-גן רק בגלל
עבודה שאבא שלי קיבל. הוא עובד עכשיו במרפאת שיניים. אחרי
שפיטרו אותו ואת כל שאר רופאי השיניים במרפאה ביפו, הוא נאלץ
למצוא עבודה אחרת. אבל פה לא מתייחסים אליו כמו לכולם. מתנהגים
אליו כמו אל מפגר. מסבירים לו הכל, וחושבים שתעודה ההסמכה שלו
היא רק קישוט.
בגלל המעבר גם אני עברתי בית ספר. כשהמורה ביקשה ממני להציג את
עצמי ביום הראשון שלי בבית-הספר, ואמרתי שקוראים לי מוחמד, כבר
אז ממבטיהם של הילדים הבנתי שפה - לא יהיה לי טוב.

בהפסקה קיללו אותי הילדים. אמרו לי שכדאי שאלמד טוב בבית הספר,
אולי מלמדים איך להכין פצצות. נפגעתי. לא שנאתי אותם בגלל שהם
לא ערבים. חשבתי שהם לא יישנאו אותי בגלל שאני לא יהודי. רק
ילדה אחת היתה איתי, הבינה אותי. אנה. אנה הגיעה לישראל לפני
שנתיים. התיחסו אליה כמו שהתנהגו אליי. והיא לא היתה ערביה.
היא היתה יהודיה, כמו שאר הכיתה.
היו גם ילדים שלא הציקו לי. אבל גם לא עזרו. ילדים מעופפים
כאלה, מרוחקים. אבל הם לא חלק מהסיפור. רוב הכיתה - היתה
נגדי.

הרבה ילדים התאספו סביבי לאחר הלימודים. הרבה, לא כולם. כמעט
כולם. חוץ מאנה. רובם היו גדולים ומפחידים. אחד או שניים אפילו
היו מסוג הילדים שמציידים את עצמם בסכינים לפני שהם מגיעים
לבית-הספר. אחד הילדים, ילד שהבנים רצו להתיידד איתו,
ושהבנות, חוץ מאנה, אהבו. הוא צעק: "צריך להרוג את כולכם!
ישראל שייכת רק לנו! אתם משתלטים לנו על הארץ, ועוד הורגים
אותנו עם פצצות!" בגלל המעמד, כולם עמדו לצידו והנהנו. גם
הילדים שלא חונכו לשנאה. גם הילדים שלא היו גזענים. אפילו
הילדים שהם והוריהם היו שמאלנים, נגררו והסכימו איתו. כל
הילדים, חוץ מאנה.

הילדים תקפו אותי. הרביצו לי, קיללו אותי, זרקו עליי אבנים.
ברחתי. אבל לא הייתי מספיק מהיר. בבית החולים אף אחד לא ביקר
אותי. אף אחד, חוץ מאנה.