העניים ניפתחות לאט לאט.
מטושטש.
הכל משטושטש.
כואב. סוגרת עניים ומנסה לפתוח שוב. זה קשה.
צליל חד נשמע באוזן הימנית ועושה לי כאב ראש.

פותחת עניים ורואה לבן. חלוק לבן. רופא. צעיר יחסית.
"שלום" הוא אומר בעדינות.
לא עונה.
"את יודעת איפה את?"
אני מזיזה את הראש הכבד כתגובה ל-'לא'.
"את בבית חולים".
אני מפנה את העניים סביב.
"למה?" שואלת.
"את זה תגידי לי את". הוא מוציא עט מהכיס העליון של החלוק
ומתיישב ליד המיטה.
שותק כמה דקות.
אני מזיזה את הראש שלי קדימה לאט לאט וסוגרת עניים.
"את רוצה להגיד לי מה קרה?" הוא שאל.
פתחתי עיניים מנסה לחשוב.
"לא... זוכרת..." עניתי בקול חלש וצרוד.
"שום דבר?"
"לא" לחשתי.
הוא קם ויוצא מהחדר.
אחרי מספר דקות חוזר עם כוס מיים.
מעלה קצת את המיטה למצב של חצי ישיבה ונותן לי את הכוס שאני
בקושי מסוגלת להחזיק.
לוקחת לגימה אחת ובולעת בהתאמצות, נותנת לו את הכוס.
"סגרי עניים"
אני סוגרת.
"תחשבי כמה דקות".
אני חושבת:
לא זוכרת. לא מבינה מה הוא רוצה מימני ועייפה.
הרופא יוצא שוב וחוזר עם תמונות. תמונה של בית, של כלב,
מדרגות.
"קחי את התמונות ודפדפי בניהם"
אני עוברת על התמונות, כלב שחור, מדרגות, כוס, חלון, בית,
בית!
בית... בית... הייתי בבית. לא בתוך הבית אבל בבית, גג פתוח.
ממשיכה לדפדף בית התמונות...תמונה של חלב, מדרגות, ספסל, עוגה,
ארנבת, חלון.
"הגעת למשהו?"הרופא שואל לבסוף.
"קח" נותנת לו את התמונה של הבית.
מסתכלת על התמונה של החלון. חלון חלון חלון... לא חלון.
"קח" נותנת לו את התמונה של החלון.
ממשיכה לדפדף "אין כאן מספיק תמונות" אמרתי.
"אני אלך לחפס עוד"הוא יוצא.
אני לוקחת את התמונה של החלון ומנסה לקום. הראש שלי מסוחרר,
הגוף שלי כבד וכואב.
אני ניגשת לקיור שבפינה הנגדית מהמיטה, מסתכלת בראי וניבהלת.
הפנים שלי חיוורות יותר מהקיר, העניים שחורות והשיער דליל
וניצמד לפנים.
אני ממלא את היידים במיים שמה את הפנים בתוכם ומרגישה קור
מצמרר ונעים. השיער קצת נירטב.
ניגשת לחלון בצעדים איטיים ומסתכלת החוצה.
השמיים מתחילים להחשיך. ולמטע יש מכוניות חנויות.
מכוניות חנויות....מכוניות חנויות... חלון... לא, לא חלון...
מסתכלת ישר...
רואה ילדים משחקים בגינה, אישה טולה בגדים על חוט...
                              מרפסת!

צמרמורת עולה לי מהרגליים עד לראש.
אני מתיישבת על הריצפה...
רואה את עצמי פותחת את הדלת של המירפסת, מתקרבת למעקה, ובוכה.
בוכה המון ואין אף אחד בבית, אני לבד, אין למי להתקשר ולא
יעזור להתקשר, מרגישה רע מאוד רע. מתקרבת ורואה את כל האורות
הצבעוניים של ירושליים. הם נהיים מטושטשים בגלל העניים
הרטובות.
אני מנגבת עניים ומפנה עניים למטע. מפסיקה לבכות פיתאום. נרגעת
...עולה על המעקה...מסתכלת למטע...נותנת לעצמי ליפול.
הנפילה מהירה, רואה את עצמי מתרחקת יותר ויותר ואז...

הרופא ניכנס.
"נזכרת?"
"לא, לא נזכרתי. כנראה שנפלתי".
"נפלת?"
"כן הייתי במרפסת ונפלתי".