רק אחרי יומיים הבנתי שאני רוצה להתפוצץ. באותו הרגע שהיא אמרה
את זה, לא הבנתי ממש. רק שמעתי את הקול המדהים שלה, והתמסטלתי.
ואז הכל חזר אליי, והבנתי שכל מה שבניתי במשך הרבה זמן, נהרס
בתוך שניה אחת. זה היה כל כך לא במקום, שאני רוצה למות! איך
פיספסתי את זה?! ממש מתחת לאף הבן זונה גנב לי אותה. ומבפנים
הכל מרוסק עכשיו. כולם שמים לב לזה, אני נכנע לכעס הרבה יותר
מהר היום. זה כל כך כואב, כל כך שובר, למה זה קרה בכלל? עד
שאני מתאהב במישהי, שנדמה שזה עניין של זמן עד שנהיה ביחד, זה
מגיע. אנחנו נדבר עכשיו קצת כדי להראות שאנחנו דיברנו רק בשביל
להיות ידידים. שלא היו לנו שום כוונות להיות ביחד. שאני לא
נפגעתי בעצם מזה שהם חברים. בולשיט. היינו צריכים להיות ביחד.
אוי כמה שאני שונא להיות בדיכאון. אני לא אשכח את הרגע ההוא,
בטיול, בלילה, שדיברנו בצד רק שנינו, כמעט שהתנשקנו, היינו כל
כך קרובים, אבל השמן הזה היה חייב להגיע. ולהרוס הכול. הייתי
חייב להתקשר. אני יודע שזה לא בסדר, ושאני אתפרק לה בטלפון,
אבל הייתי חייב להגיד לה את זה. התקשרתי, היא ענתה, בקול
המדהים הזה ושאלה אם זה ספי. כמו כדור בתוך הלב. מנפץ הכל.
עניתי שלא, ושזה אני. היא שתקה עכשיו, יודעת שפגעה. אמרתי "אם
לא שמת לב, אני כבר חודש רודף אחרייך. אני מבין שלא שמת לב.
חבל. ביי...". וניתקתי. המילים הידהדו לי בראש כמה דקות, ואז
לא יכולתי לעצור את זה. הדמעות פשוט פרצו החוצה. ורגע השבירה
הזה סימל לחלוטין, את היום בו הפכתי מאוהב, לסל של רגשות
אפרוריים. אני אוהב אותך!

נכתב לכבוד מועדון החברים: "אנשים שהשקיעו את כולכולם בבנית
מערכת יחסים, אך בת-הזוג דפקה את הכל בלי שום סיבה", על שם
עידן גדות שליט"א