שוכב היה, מוטל בשוליו האכזריים של זרם החיים המרכזי, חושיו
חודדו עד קהות. לכוד היה, אדם בתוך אדם, אדם עטוף בעורו הקשיח,
שאין דבר חודר בעדו או ממנו.
שוכב היה, ומניין הזמן אבד לו.
זה מכבר שכח מה מעשיו כאן, מי זה שיש לתלות בו את האשם למצבו,
או שמא היה זה הוא עצמו?
אין דבר לו, מלבד בלבול חושיו ורצון עמום, המתעורר מפעם לפעם,
לברוח ממקום עגום זה.
כלוא היה בבועה של זמן, קירות ברזל לה. (הכלוא כך כל אדם
בבועתו?)
מזמן חדל להאשים אדם זה או אחר במצבו. מעולם לא חדל להאשים את
עצמו. אך החלק המאשים שבו, קולני וטורדני ככל שיהיה, חלש הוא
וקטן - בכל כוחו דוחף הוא את חלקו השני, מנסה לגלגלו הלאה,
מבעד לקירות הבועה. ואותו חלק שני, עצום הוא בגודלו. הוא שוכב
שם בעצלות אינסופית, מרוח לכל עבר, ואין לך בעולם דבר שיגרום
לו להזיז את ישבנו האדיר ממקומו.
יושב היה, מענה את נפשו בלא לדעת מדוע. מביט היה בעצמו ותוהה,
מיליון שאלות נשאלות בתקווה למצוא להן מענה, אך תחת זאת הן
מתפזרות, משוטטות לכל עבר ככבשים תועות.
בוהה היה באפלה המתחלפת באור, ושוב אפלה. קור שגווע, חום שפרח
ואז קמל... קור שקם שוב לתחייה. חלומות שהפכו לגעגועים, יצאו
ובאו ללא שליטה.
שותק היה, אף כי השתיקה נכפתה עליו. פיו חסום במסמרות ברזל,
ועל דלתו מתדפקות קרני האור.
יושב הוא כך, הקיטור מפעפע בדמו, והיגון מכרסם בעצביו, שריריו
רפים הם, שפתיו יבשו.
פשטה המחלה בכל גופו, ואין מרפא לה. גופו ונפשו נבלים הם, קשרו
קשר כנגדו. אך עדיין שלו הם, וחופשי הוא לסממם כרצונו, חופשי
הוא לבעוט בהם ולהשליכם לכל הרוחות.
מחפש היה נפש תאומה לשלו. מחפש היה, ומעלה חרס בידיו. חיפושיו
של אדם חולה, חולים הם...
תחפושות עטה עליו. אלוהים היה, חרק היה, היה אדם. שלח ידיו אל
תוך תוכו, ובתוך כך גילה שאין תואר לו ולא כל צורה. גוש חומר
שוכן היה בתוכו, וממתין - ממתין הוא ליד שתעצבו, ממתין הוא
לנפש, ממתין הוא למרפא, ממתין למוות. לכל דבר יוכל להמתין,
עקשן גדול הוא זה.
רגע אחד יעריץ את קירות הברזל של בועתו - חזקים הם ומושלמים כל
כך, יהדפו את הגרועים שבאויביו; וברגע אחר, יעלה בו דחף עז
לרסקם לאבק.
אומץ ופחד נאבקו זמן כה רב, עד שהתמזגו הם זה בזה, ואין מפריד
ביניהם. קירות הבועה מעוטרים בעיסות מעורבות שכאלה למכביר :
שלומלחמה, שנאהבה, קדימאחורה, מטהמעלה, אורחושך.
השתוקק. כה השתוקק לראות את בועתו מתנפצת לה לרסיסים. אך כל
פעם שעלתה בו זו התשוקה, היה השיתוק לופת את צווארו בשתי ידיו
ומשליכו ארצה. ואז, כפקעת קטנה ומפוחדת היה.
"על מה ולמה תרצו להרוס את קירות ביתי?" היה מייבב לעלטה.
היה נרדם אז, ורוחו שטה בחלומותיה המופרעים, ללא כיוון, ללא
מטרה, ללא יכולת שהיא לאסוף את שבריה שלה מקרקעית הים.
קם היה בבקרים, ושונא את עצמו על ששוב גילה כמה קטן ומיואש
היה.
ידע לפתע, אך אז שכח. היה לא יודע.
חי בערפל, חי באובך. צופה בקרני השמש המתרסקות על קירות
בועתו...

שוכב היה, מוטל בשוליו האכזריים של זרם החיים המרכזי, מביט
במרוץ שבחוץ, בועות טסות הלאה, תושביהן המסוממים בוהים קדימה,
פיהם מזיל ריר. הרחק באופק, במקום אליו מגיעות כל הבועות, עולה
נוגה כחלחל.
ובלי להיות שם, ידע. ידע כי כל הבועות מתנפצות שם, מתמזגות
בחזרה לבליל חסר המשמעות ממנו נוצרו.
והוא ובועתו, תקועים היו, גורלם נחרץ רק להביט בזרם, להביט ולא
להבין, להביט ולא להאמין.
לא היה מסומם כאנשי הזרם, מחשבותיו צלולות היו. בבהירות מדהימה
היה מנתח את מהות הבועה ואת מהות הביצה הצדדית בה בחרה להיתקע.
מוחו חד היה כסכין, כשתיאר לו בפירוט את מהות הרעל שנספג
בנשמתו.
ואת הרעל הכיר יותר ויותר, ידע אותו לעומקו, אך כל צל צלו של
מרפא לא ידע.
אין מחר בבועה, אין היום - רק אתמול רודף אתמול.
תקווה הייתה בו, כי האתמול הבא יהיה טוב מן האתמול הקודם, אך
רק מטורף כמוהו יאמין כי אתמול יוכל להיות שונה אי-פעם
מאתמול.

שוכב היה, מוטל בשוליו האכזריים של זרם החיים המרכזי.