היא לא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה. אני מרגיש את זה בכל
שנייה שאנו יחד, ולחוד.
כשאני מלטף את שערה, היא מתקתקת בעינה השמאלית. כשאני מתקשר
אליה, היא עונה רק אחרי ארבעה צלצולים ארוכים נבזיים. כשאני
אומר לה "אני אוהב אותך!" היא עונה לי באוטיסטיות "גם אני
אותך!" כשאני מחזיק את ידה בהליכה הכי קסומה בשדרה, ידה הופכת
רפויה מזיעה מתה. כשעולה חיוך על פניי למראה היופי הצועני הזה
שלה, היא שואלת "משהו מצחיק אותך?" ומעצבנת לי את כל האיברים.
בלילה במיטה, לפני השינה, כשאנחנו מרוקנים מנוזלים ורפויי
שרירים אחרי זיון ארוך וטוב, היא רוצה לישון כפית, מפנה לי את
הגב המחוצ'קן שלה. בבוקר במיטה, אחרי השינה, כשאנחנו עייפים
משכיבה ורעבים לחביתה, דווקא אז היא נזכרת שהדבר האהוב עלי זה
נשיקות ספונטניות חמות ורטובות. הפה שלה על הבוקר הוא כלחמנייה
עבשה מיום שלשום שאבד עליה הכלח. נודפים ממנו ריחות של אוכל
צמחוני, משחת שיניים לא אופנתית וליקוקי החתול האגואיסט שלה.
כל הלילה הוא מלקק אותה, אותה ולא אותי.
עם כל הריחות והטעמים הללו בפיה היא מנשקת ומלקקת אותי ומחייכת
את החיוך החתולי שלה. יש לה גם שפם כך שהיא נראית בדיוק כמו
החתול המפונק שלה כשהיא רוכנת אלי בסרחונה ומנשקת אותי על
הבוקר. נשיקות סרוחות ועבשות. גרררר.

שלשום לקחתי אותה למסעדה, מסעדה יוקרתית. המלצרית עמדה מעלינו
ושאלה מה נרצה להזמין. בתור ג'נטלמן שאלתי אותה מה היא רוצה
לאכול לפני שהזמנתי בעצמי. ידעתי מראש מה אני מתכוון לאכול אבל
נתתי לה להזמין לפני מתוך התחשבות אצילית ושוביניסטיות מובהקת
שקיימת בי עוד מבית אבא.
היא אמרה למלצרית המתנשאת שהיא עוד לא החליטה מה היא רוצה ובכך
הצליחה להביך אותי בהעבירה את המיקרופון ואת אורות הזרקורים
בחזרה אליי. ויתרתי. חייכתי. כאילו חשבתי. הזמנתי. בחזרה אלייך
אהובתי היקרה:
"אני רוצה צ'יפס בבקשה." אמרה למלצרית בנימוס מטריד. צ'יפס...
צ'יפס... אני לוקח אותה למסעדה יוקרתית והיא מזמינה... צ'יפס.
ומהו צ'יפס? תפוח אדמה שקילפוהו, חתכוהו, טיגנוהו והגישוהו.
ככה, בלי הרבה דאווין. תפוח אדמה. אפילו שם נעים לאוזן אין לו.
לא לצ'יפס ולא לתפוח אדמה!
אחרי שלא הצלחתי להחביא את המבט המאוכזב שלי מהבחירה הענייה
שלה היא אמרה לי, "הרי אמרתי לך לפני שיצאנו מהבית שאני לא כל
כך רעבה." אמרה. הכריזה. קריזה.

אתמול היא אמרה לי בעצמה שאני לא אוהב אותה כמו שהיא אוהבת
אותי. היא מעולם לא נתנה לי להתחיל מריבה, ככה בשביל ההרגשה
הטובה. תמיד זו היא שמתחילה. שיערותיי סמרו, אוזניי האדימו,
גופי רטט, לבי רטן. אני לא אוהב אותה? כמו שהיא אוהבת אותי?
מדוע היא מתענה בשאלה תפלה שכזו?
"ומדוע את חושבת שאני אמור לאהוב אותך כמו שאת אוהבת אותי? איך
את מרשה לעצמך לצפות לדבר שכזה? את לא יודעת שלכל אדם יש דרך
מקורית משלו להביע את אהבתו? את יודעת שאני אוהב אותך. את
יודעת? את יודעת או לא יודעת את זה? לא רק שאני אוהב אותך כמו
שאת אוהבת אותי, אני אוהב אותך יותר משאת אוהבת אותי. הרבה
יותר. מה את מתעצבנת? מה מעצבן? שאני אוהב אותך יותר? זה אני
שאמור להתעצבן מכך שאת לא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותך. מה
לא? מה לא?"

היום אני חשבתי את המחשבה הזו. היא לא אוהבת אותי כמו שאני
אוהב אותה. וביחד הגענו למסקנה שאנחנו לא אמורים לאהוב באותה
צורה, שזה משעמם לאהוב ככה. החלטנו להמשיך באהבה עשירה,
עד המחשבה התפלה הבאה.