כתמים אדומים
תוים ברורים של דם, בתפארת האיוולת
זהות שאולה, אבודה בזמנים נשכחים
עידנים שטבעו במליחות הדמעות
ראשים שאבדו בריחה של זיעת האפיים
והקדושה, הקדושה שנותרה אופפת.
הם נחרכים, סורחים אל מתחת למכבש החום הנורא
מייחלים לשקיעתם של השמשות שיוקדות מעל לגלימותיהם.
חומת הכסף שבנו מלאה פרצות אינסוף
שעריה החתומים נפרצו בלוח עץ, איל ניגוח מודרני
והם פורצים אל הפתח הנגלה, מרקדים את ריקודם השטני.
היכן שלא אפנה, הם תמיד שם, מתחפרים במחילותיהם,
מפלסים את דרכם בשבילי עפר לוהטים אל גרונות יגעים
קדים קידה אחרונה בפני שעון החול הגדול,
וכבים. |
