לבד, הכי לבד. או, אולי, כמעט הכי לבד.
לשבת ולהיות לבד. בחוץ. על המשקוף בין הבית לעולם הפתוח. לשבת
לבד על הגבול בין פנים לחוץ, לרעוד, ולהיות לבד. לקרוא לתשומת
לב מתוקה שתבוא לנחם אותך, תלטף את הלחי, תרווה את צמאונך.
לבכות. לבכות, ולחכות.
והטרף הקל מריח את המלח המתוק מרחוק, את הפתיון שרקמת לבדך,
וגורלו ידוע מראש. זבוב בדרך אחרונה אל חום משרפה.
והוא יוצא, ויושב לידך במשקוף בין שמיים לארץ, ואולי בעצם ליד.
קרוב.
ואתם מדברים, והוא מראה אהדה, את מראה צניעות, מסתורין, שום
דבר לא קרה, תקופה רעה. סקרנות, חיוך קל, צביעות. לשון מלקקת
קצה של שפה.
ואולי אתם הולכים משם, למקום אחר, קרוב למקומות רחוקים. אולי
סתם הולכים.
ויושבים איפשהו וצוחקים, והוא מראה סימנים של חיות, שמחה לדבר
הבא, ואת שותקת בחיוך מעושה. זבוב במעופה אחרונה, ריחוף נהפך
לפרפור.
ואולי אתם באוטו, חוקרים המשכי דרכים חשוכות בשיחה גוועת,
עיניו לשמשה ואת לחלון, ושקועים במחשבות, ומתכננים את החוסר
וודאות.
ואולי הוא עצר בצד הכביש וישבתם בשקט או לקול תיפופי אצבעות על
הגה, ביחד או לחוד, ואת מנסה להתחבא מאחורי חושך זכוכית. ואולי
הוא רכן לנשק אותך, ואמר שהוא מצטער והיה חייב. ואולי את שתקת
מאחורי חושך שקוף, ואולי החזרת נשיקה על שפתיים, והעברת ציפורן
על פטמה חשופה, קעקעת את עצמך בעורו ובאצבעות רועדות שלפת את
ליבו.
ושוב את לבד, הכי לבד. יושבת על משקוף בין פנטזיה לדמיון,
קוראת לתשומת לב ובוכה. מוחה דמעה בצומת בין לחי לעין, מלקקת
טיפת דם מקצה שפה, ומחכה.