היא עמדה מולו, פולטת את המילים החוצה במהירות ובקול שקט
וסדוק, שהוא בקושי הצליח להבין. פעם, לפני כל כך הרבה זמן היא
סיגלה לעצמה את צורת הדיבור הזו בשביל שאף אחד לא יוכל להבין,
ועכשיו, כשהיה אחד שהיא רצתה שיבין, היא עשתה מאמצים אדירים
בשביל לשנות הרגלים ישנים. המילים המשיכו להיפלט במהירות
מסחררת כשמידי פעם היא מזכירה לעצמה לנשום, עוצרת לכמה שניות,
לוקחת  המון אוויר ומוציאה אותו בנשיפה ארוכה. רק עכשיו הוא
הבין מה פשר ההתנשפויות המוזרות שלה בטלפון. כל כך מעט פעמים
דיברו באמת, עם מילים שמשמיעות קול, והוא זכר כל מילה שהיא אי
פעם אמרה לו.

הוא הסתכל עליה. זאת היתה ההזדמנות הראשונה שלו לבחון אותה בלי
שהעיניים שלה יינעצו בו ויגרמו לו להשפיל מבט. הפעם היו אלו
עיניה שלה שהיו נעוצות ברצפה. היא נראתה לו כל כך יפה, למרות
ההיסטריה שהיתה נתונה בה. הוא הסתכל עליה בחרדה, שוקל אם
להפסיק אותה עכשיו, לפני שהדיבור הזה יגמור אותה לגמרי, אבל כל
מילה שהיא אמרה היתה כל כך חשובה לו והוא לא היה מסוגל להפסיק
אותה, לא עכשיו. הוא אף פעם לא ראה אותה במצב כזה, אבל זו רק
הפעם הרביעית שהוא אי פעם רואה אותה. הוא עדיין זכר את הפעם
הראשונה, לפני כל כך הרבה זמן. הוא זכר את הדקירה החדה שהוא
הרגיש בלב כשהוא ראה אותה מחייכת את החיוך הזה שלה. הוא אף פעם
לא חשב שהוא יוכל להרגיש רגש כזה, לא כלפי מישהי אחת, במשך כל
כך הרבה זמן.

הוא זכר את הפעם הראשונה שהיא הודתה ברגשות שלה אליו. זה היה
אחרי עוד פעם שהוא אמר לה את זה, שלא יכול היה להתאפק למרות
שלא היה בטוח איך זה משפיע עליה. איך הוא יכול היה לדעת? הם
היו רחוקים כל כך. "אני אוהב אותך". היא קראה את המילים וגל
ההתרגשות, שהפך להיות מוכר כל כך מאז שהיא הכירה אותו, שטף
אותה שוב. הפעם היא כבר לא יכלה ולא רצתה יותר להכחיש מה שהיא
ידעה כבר הרבה זמן. גם היא אוהבת אותו. היא אהבה את השיחות
הפשוטות האלה, באינטרנט, כשלא צריך להיזכר לנשום כל הזמן.

ועכשיו היא עומדת שם, מנסה להסביר את מה שהיא בעצמה לא מבינה.
אף פעם לא ממש הבינה. במשך כל כך הרבה זמן היא רצתה והתגעגעה
למשהו שהיא בעצמה לא ידעה מהו. ואז הוא בא, שלף אותה מתוך הקהל
וגרם לה להרגיש מיוחדת. היא אהבה את זה - את המילים שלו,
השיחות שלהם, כל עוד הן היו וירטואליות. ברגע שהמסך והמקלדת
הפסיקו להגן עליה היא חזרה להיות הילדה שמדברת הרבה יותר מידי
מהר ושוכחת לנשום. הרבה פעמים היא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא לא
צריכה אותו יותר, שהם שונים מידי זה מזה ושממילא אין סיכוי.
שהיא לא תהיה מסוגלת עוד פעם לעמוד מול העיניים האלה שלו,
ולשתוק. אבל היא היתה צריכה אותו, את המילים שלו, את שטפי
הרגשות שהציפו אותה, שרק הוא יכול היה לגרום להם. יותר מכל היא
רצתה לדעת אם היא זאת שהוא תמיד רצה והתגעגע בלי לדעת בדיוק
למה.

הוא עמד והסתכל עליה, בולע את המילים שלה. הוא כל כך רצה לחבק
אותה, להרגיע אותה. שתדע שהכל בסדר. אבל הוא לא רצה לעצור
אותה, חושב שעוד מעט אולי הוא יצליח להבין סוף סוף מה היא
מרגישה.

"ניסיתי להסביר לך את זה הרבה פעמים, אבל אתה אף פעם לא ממש
מבין" היא המשיכה, יודעת שאם היא תעצור עכשיו היא כבר לא תוכל
להמשיך. "באינטרנט הכל כל כך פשוט, אתה אומר לי את המילים
האלה, וזה כל כך טוב ושונה ומוזר, ואני כל כך רוצה להאמין שזה
נכון, שאתה מתכוון לזה, ואתה אומר את זה עוד פעם ואני מרגישה
שאולי זה יכול להיות קצת מציאותי". היא עשתה עצירה קטנה בשביל
לנשום ומיד המשיכה. "אבל אז אני רואה אותך, ואני בכלל לא מכירה
אותך, אתה זר." היא העזה להציץ לעיניים שלו, שהיו סקרניות
ושואלות כמו תמיד, מנסות להבין. הוא ראה שהיא מסתכלת עליו אבל
הפעם הוא לא השפיל מבט והם עמדו והסתכלו אחד על השני במשך כמה
שניות, שותקים. היא שוב השפילה את מבטה, לקחה המון אוויר
והמשיכה. "אתה מבין, ואז הכל נראה כל כך לא מציאותי. בעצם
ההיפך, זה כל כך מציאותי. מציאותי מידי, מנפץ את כל האשליות
הוירטואליות. אתה זה רק אתה ואני זה רק אני ואנחנו זרים". היתה
שתיקה קצרה, מתוחה. הפעם שניהם בחנו את הרצפה ביסודיות, נראים
כל כך רחוקים. "ואחרי זה אנחנו חוזרים הביתה", היא המשיכה,
"והדבר הכי קל זה לשקוע עוד פעם בעולם האשליות." "בשבילי זה לא
אשליות", הוא העז להפריע לה בפעם הראשונה. אבל היא לא ויתרה,
"הכל שונה שם". היא המשיכה. "אני שונה, אתה שונה, השיחות שלנו
שונות", "הרגשות שלך שונים" הוא השלים במרירות, והיא מיהרה
לקטוע אותו "המילים שלך שונות. אף פעם אחת לא אמרת לי
במציאות..." "אני אוהב אותך", הוא קטע אותה בפעם האחרונה.