א.
קר. ואפור. טוב שלא הבאתי איתי את גיטה-שיינה. היא בכתה, אבל
זה בסדר. יהיה לה טוב שם. לאן הם לוקחים את כולנו? למקום טוב?
לעבוד? יש פה משפחות שלמות. רק אני פה לבד. אולי הייתי צריכה
להביא את גיטה-שיינה איתי. היא רק בת שלוש, אבל יש בה הרבה
אושר. הנזירות שמחו לקבל אותה.
קר. טוב שהבאתי את המעיל. טוב שהיא לא פה. היא הייתה מתקררת.
זה ייקח עוד הרבה זמן? החיילים לא עונים. אני אגש לאחד בכל
זאת.
"סליחה, מתי הרכבת מגיעה?"
"עוד מעט", הוא מחייך, "עוד מעט, יהודיה".
טוב. עוד מעט.
"דבורה!" אני שומעת קריאה ומסתובבת. זו שרה. "מה את עושה פה?"
אני שואלת, "חשבתי שנסעתם."
"לא נסענו אז. נוסעים עכשיו למקום אחר."
"את יודעת איפה זה?"
"אומרים שלמקום שעובדים בו. שהמקום טוב."
"מי אומר?"
"החיילים."
שרה מסתכלת ימינה ושמאלה. "איפה משה?" היא שואלת. "הלך עם
הפרטיזנים", אני לוחשת ומרחיקה אותה מהחיילים. "אני הייתי
צריכה לשמור על גיטה-שיינה."
"מה שלומה, המתוקה?"
"מקווה שטוב."
שרה לא שואלת יותר. אנחנו שותקות כמה דקות, ואז שומעות משהו
מרחוק.
"את שומעת את זה?"
"מה זה?"
"הצפירה של הרכבת. הגיע הזמן."


ב.
"אבא, רטוב כאן."
"אני יודע, גיטה-שיינה."
"וצפוף. אני שונאת את האניה. והאנשים פה מסריחים."
"אני יודע. עוד מעט נגיע."
"למה היינו צריכים לעזוב?"
"כי היינו צריכים."
"אבל אמא עוד שם."
"אמא לא שם."
"אז איפה אמא?"
אבא לא עונה לי. הוא אף-פעם לא עונה. האניה הזאת מגעילה, ובבית
היה נחמד. היה לנו בית יפה. אבל אבא לא מסביר. אבא עושה, וזהו.
אני שונאת אותו. הוא הלך, ואז אמא גם הלכה. אבל הוא חזר. אני
שונאת אותו, שונאת אותו, שונאת אותו. והאניה הזאת מגעילה. "אי
אפשר לישון פה. רטוב ומסריח", אני אומרת לו.
"בואי, תישני עליי", הוא מחבק אותי. "תדחפי את האף בתוך המעיל
שלי. יהיה לך באף ריח של אבא."
אז אני נרדמת. אני לא יודעת בדיוק מתי, אבל אבא מעיר אותי, ויש
המון רעש על האניה - אנשים צועקים, וצפירה כל כמה זמן. אני
מרימה את הראש, ואבא שלי מחייך ובוכה. "אבא, מה קרה?"
"הצפירה של האניה. זה אומר שעוד מעט נהיה בבית."


ג.
לגימה אחרונה של קפה, ואני לוקחת את הילקוט ורצה לדלת. "ביי,
אמא!" אני צועקת.
"חכי שנייה!" אמא מגיעה לדלת.
"מה עכשיו?" אני שואלת.
"זאת החולצה שאת לובשת?"
"מה זאת אומרת?"
"היום יום השואה. צריך ללבוש חולצה לבנה."
"אמא, אני לא לובשת חולצות לבנות. רק אדום או שחור. אני נראית
חיוורת בלבן."
"טוב."
אמא מתחילה לבכות. שוב מצבי הרוח של גיל המעבר.
"טוב, אני אחליף חולצה."
"לא. לא בשבילי."
"לא בשבילך. בשבילי, טוב? בשבילי."
אני הולכת להחליף חולצה. כמובן שהחולצה הלבנה היחידה שיש לי
היא מלפני שנתיים ונראית עליי זוועה. לא משנה. נלבש אותה
עכשיו, שאמא תהיה מרוצה, ובבית הספר נחליף לשחורה שלי. מה
השעה? אני מאחרת. אני שוב רצה לדלת. אמא שם, יושבת על הרצפה.
היא בוכה.
"אמא?" אני מתיישבת לידה ומחבקת. "אמא? מה קרה? אמא?"
אמא מתחילה לספר, ולא מפסיקה. היא בוכה. אנחנו יושבות ומדברות
על זה בפעם הראשונה. היום אני לא מגיעה לבית הספר.

עוד מעט הצפירה. את הצפירה השנה אנחנו עוברות ביחד.
בחולצה לבנה.