טוב החלק הבא הוא מחשבות נטו ללא כל עריכה,
אז אם אתם מגיבים,בעדינות...:)

...חיים חדשים...
אנשים לא מעריכים את כל הדברים המדהימים שיש לנו כשאנחנו לבד,
וגם אני לא ידעתי להעריך, את החופש, את החברים, את הצחוק
והחיוכים...
כשלא באים מאהבה, זאת אומרת אהבה אחרת, אהבה נקייה של רגש,
שמחה, עצב - היא אומנם בלי סקס...
וזה איזשהו חסרון, אבל למדתי, אולי רק בשביל ההשלמה, ואפשר
להגיד שאני משקרת לעצמי, אבל בסה"כ התעסקתי כ"כ הרבה ב"אם אכפת
לו" ואם "הוא אוהב אותי" וב"למה נפרדנו, ובאשמת מי זה קרה",
שנמאס לי, שנמאס לי לחשוב ולבכות ולחפש תשובות למה שהיה.
שפספסתי את הדבר הכי חשוב, שאני מבזבזת את הכוח שלי על דברים
שעברו ועל אנשים שעברו.
וזה כבר לא משנה, ולמדתי שאפשר גם לבד, לשבת לבד, לצחוק לבד,
לבכות לבד, וזה לא סוף העולם.
כי לפעמים כשעצוב לא ח-י-י-ב-י-ם שהחבר יגיד שהוא אוהב אותך
ואת הדבר הכי חשוב לו...
לפעמים את יכולה "בסה'כ" להיות החברה הכי טובה של מישהו וזה
יהיה מספיק, וזה אולי יהיה הכל אפילו.
את 17 השנים הראשונות בחיי ביליתי בלי בן זוג אחד, אז לא הייתה
שום סיבה שלא יכולתי לבלות גם את השנה הזו לבד ומעכשיו את
הבאות...

לפני כמה ימים התחלתי לכתוב איזה משהו על חיים חדשים...
איזה חיים חדשים?
להיות לבד ולהנות מזה?
אני הרי לא נהנית, אני איפשהו קצת סובלת, השגרה שלי חוזרת על
עצמה, אין לי שום מטרה, אולי למצוא עבודה וגם זה לא קורה.
נאבדתי באיזו מערבולת כזאת שלא הצלחתי לצאת ממנה כבר שנה.
הלוואי ויכולתי פשוט למות, להיעלם או לא יודעת מה. היאוש הזה
מציק, אבל אני לא רוצה לבכות כמו ילדה קטנה על כמה שאווףףף...
אני רק רוצה להיעלם מפה ולא להרגיש מטומטמת שהיא לא רוצה להיות
חברה שלי.
הכל כ"כ השתנה...
לו יש חברה כבר יותר מחצי שנה... איך זה קרה? באמת חשבתי
שאיפשהו אני תמיד תהיה זאת בשבילו, למרות שזה כבר התחיל להיעלם
אבל הייתה תחושה קטנה. ולה יש חבר גם חצי שנה, איך היא
מחזיקה?
ואני יצאתי מטומטמת. כמה חדש!
אני תמיד הפוסטמה שעושה איזה משהו אידיוטי בסוף.

אני צריכה לעשות איזה משהו קשה. השאלה אם זה לעשות את הרע
ביותר או את ה"קל"ביותר ופשוט להעיף את כולם מהחיים שלי?

ואם אני פשוט רוצה להתחיל מחדש? עם אנשים חדשים? ומקום חדש?
אולי אם אני אבקש ממש יפה מאמא ואבא הם ישלחו אותי לעומר?
ואני אשאר שם לכל החיים שלי... אזרק באיזה מקום בלי שאף אחד
ישמע ממני יותר?
מה אכפת לי... סמים, סיגריות, לא להיות בהכרה חצי מהזמן, ולא
להרגיש ולא לחשוב יותר לעולם.
מי יודע כמה אני אדפק? ולמי זה משנה כבר?
ולוותר על כל החלומות... לא לפרסם איזה ספר עם כל מה שכתבתי
מאז שהייתי ילדה בת 14, ולא לשיר ופעם אחת - בסה"כ פעם אחת -
להרגיש הכי יפה בעולם והכי מוכשרת בעולם ושכולם יחשבו ככה...
ולקנות את המכונית שאני רוצה ואת הדירה המושלמת שלי...
כולם זזים קדימה ואני תקועה, אז למה לא פשוט לתקוע את עצמי
איפשהו לבד ולמחוק את עצמי מהעולם ובאמת, אבל באמת, להפסיק
לחשוב ולזכור ולכאוב על כל הדברים המגעילים האלה וכל האנשים
המגעילים האלה, שאף אחד מהם לא רוצה להיות לידי ומסתכלים עליי
כאילו אני ילדה מטומטמת, וכאל ילדה טיפשה שמאוהבת ולא מצליחה
לצאת מזה, או אולי כאל איזו זונה קטנה שאם נפלרטט איתה קצת
אולי יצא לנו מזה משהו, או כאל בחורה מגעילה שמנסה לעשות רע
לאנשים.
ואולי אני כל אלה באיזושהי גירסא מיוחדת, ואולי אני לא שום דבר
מהדברים האלה... ואני רק מנסה להבין מה לעשות כדי שדברים
יסתדרו ופשוט לא הולך לי...
אז אני שואלת את עצמי למה  באמת לא להתחנן לכרטיס טיסה לאיזשהו
מקום ולזרוק את החיים שלי לפח? לא יהיה עדיף?! פשוט להודות
באמת ולזרום עם זה במקום להלחם בזה?!