ביום הולדת 20 של רובי, אף אחד לא זכר אותו. אפילו לא ההורים
שלו. הוא התעורר בבוקר. מוקדם. הוא לא מי יודע מה התרגש, אבל
בכל זאת... יום הולדת... גיל עשרים. בקיצור, הוא לא חשב שזה
סתם עוד יום. היה זה יום חופש ולא הייתה לו סיבה לקום מוקדם,
והנה בכל זאת.
הוא הלך למקרר. אפילו שבכל יום רגיל דבר ראשון שהוא עושה זה
לצחצח שיניים. אבל כבר 20 שנה שביום ההולדת שלו מחכה לו עוגת
אגוזים מצופה בשוקולד ועליה כתוב "מזל-טוב רובי" במקרר.
אבל לא הייתה שם עוגה. אפילו לא מהעוגות האלו שקונים בסופר.
הוא צחצח שיניים. בשקט, כי הוא לא רצה להעיר אף אחד. לבש
קבקבים ומעיל על הפיג'מה ויצא לטייל. ב5 בבוקר.
הוא יצא מהבית והתחיל ללכת. סתם. חיכה שהשמש תעלה על גיל
עשרים. אבל גם היא איחרה לבוא. לא היה איש ברחובות. אפילו
הציפורים עדיין ישנו, מה שהיה לו קצת מוזר כי תמיד כשהוא יוצא
לצבא אז הוא שומע את הציפורים מתעוררות.
בדרך הוא פגש את יוני, מוכר העיתונים.
"היי", הוא אמר ליוני.
"היי", יוני ענה.
וזהו. לא "מזל-טוב, רובי", לא "20 שמח, רובי" אפילו לא "מה
נשמע, רובי?" רק "היי".
"תגיד יש לך עיתון מיותר, אולי ?", שאל אותו רובי, בתקווה
שאולי כשיוני יסתכל עליו הוא פתאום ייזכר. אחרי הכל הם למדו
ביחד כבר מהגן. לא יכול להיות שהוא לא זוכר, זה בטוח בגלל השעה
המוקדמת.
"יש לי, אבל שמרתי אותו לעצמי", ענה לו יוני.
"טוב לא חשוב..", אמר רובי, קצת מאוכזב, כי יוני אפילו לא
הסתכל עליו, אלא דיבר תוך כדי הליכה.
"אבל אתה יודע מה? בסדר.", אמר יוני והסתובב. "קח" הושיט לו את
עיתון הבוקר הטרי. "במילא אין שום דבר מיוחד שקורה היום וששווה
לקרוא עליו בעיתון" , וחייך.
"נכון", אמר רובי, ולא חייך, "סתם עוד יום". ולקח את העיתון.
"ביי" אמר יוני.
"ביי" אמר רובי.
וזהו. לא "מזל-טוב, רובי", לא "20 שמח, רובי", אפילו לא "מה
נשמע, רובי?", רק "ביי".
רובי נכנס לאיזה בית קפה נידח שהיה פתוח. להפתעתו. הוא הזמין
קפה מהמלצרית שסירבה להגיב לחיוך המתחנן שלו לתשומת-לב.
"הפוך?, נס?, אספרסו?, מה ?", אמרה כשעיניה העייפות מהשעה
המוקדמת נעוצות בפנקס שבידה.
"נס", הוא אמר, "שיהיה נס", חזר לעצמו בשקט, אבל גם כדי שהיא
תשמע.
"ואולי משהו לאכול ?", שאלה בנונשלנטיות.
"עוגה. עוגת אגוזים מצופה בשוקולד... אם יש?", ענה.
"יש לנו עוגת שוקולד. אם זה בסדר?", היא אמרה, כשעכשיו היא
מרימה את מבטה. ומתבוננת לתוך עיניו העייפות, אבל לא מהשעה
המוקדמת.
"טוב. שוקולד איט איז", אמר. וזהו. היא נעלמה למטבח בלי להגיד
כלום. אפילו לא "הכל בסדר?". טוב... אבל בעצם, הוא לא מכיר
אותה, והיא לא אותו, אז...
הוא התחיל לעיין בעיתון. הייתה עוד הצבעת אי-אמון בכנסת, ועוד
רצח בנתניה. הייתה איזו הפגנה בעזה, ומג"בניקים הלכו אתם מכות
ואיזה ילד נהרג.
בצ'צניה עדיין יש מלחמה וסדאם מאיים על קלינטון עוד פעם. סתם
עוד יום.
הקפה הגיע והעוגה קצת אחרה. היא הייתה מהעוגות האלו שקונים
בסופר. אבל היא הייתה בסדר. הנס לא היה משהו.
אחרי חצי שעה של קריאה בעיתון ותנועות תגובה עם הראש, באה
המלצרית.
"הכל בסדר?", היא שאלה ובעצם התעניינה עם הוא רוצה עוד משהו.
"כן, פשוט לא הרבה אנשים מתייחסים למה שכתוב בעיתון", הוא ענה
והיא לא ממש הצליחה להתאים את התשובה לשאלה.
"אתה רוצה עוד משהו?", היא ניסתה להבהיר את עצמה.
"אמממ...", הוא חשב, "עוד קצת עוגה... אבל עכשיו את תבחרי את
הסוג", הוא החליט.
היא חייכה בנימוס לקחה את הצלחת והשאירה את הספל (כי עוד היה
שם נס קפה) ונעלמה בשנית למטבח.
הוא הניח את העיתון על השולחן והתבונן החוצה. השמש כבר עלתה
קצת ויש כמה אנשים ברחוב. כולם עוברים ליד הבית קפה אבל אף אחד
לא נכנס. הם כולם עסוקים בפתיחת היום שלהם. הוא ניסה לנחש לכמה
מהם יש היום יום-הולדת. אבל הם כולם היו רדומים כאלו. זומבים
של בוקר. ואף אחד לא היה ממש מאושר. אז הוא הגיע למסכנה לשאף
אחד מהם אין יום-הולדת היום.
הוא סיים את הקפה ושכח כבר שהזמין עוד עוגה. הוא קיפל את
העיתון והכניס ידו לכיס כדי להוציא כסף אבל הוא נזכר שהוא
בפיג'מה ואין עליו ארנק. הוא התחיל להילחץ וניסה לחשוב על
פתרון. אולי לברוח משם. הוא הביט ימינה ושמאלה וראה שהמלצרית
עומדת לידו עם עוגת אגוזים מצופה שוקולד.
"שמרתי אותה ולא רציתי למכור אותה לאף אחד", אמרה בעוד הוא לא
ממש יודע מה לעשות, "אתה מבין?", היא המשיכה, "יש לי היום
יום-הולדת עשרים, ואף אחד לא זוכר אותי, אפילו לא ההורים
שלי".
רובי נרגע לרגע מהלחץ שלו והקשיב בשקט.
"אכפת לך לעשות נערה אחת מאושרת ולו לרגע קטן?", שאלה.
רובי לא ענה.
"קח את העוגה הזאת והקפה והכל עלי. מזל-טוב לך. עשרים שמח.",
היא אמרה לו והדליקה נר על העוגה.
רובי התבונן בעוגה הזוהרת עם הנר וצהוב. הוא הרגיש איך הנזלת
יורדת לו מהאף ואיך העיניים מציפות אותו. הוא עצם עיניים, הביע
משאלה, ואיך שסיים, אחת הדמעות המרדניות שלו נפלו בדיוק על
הלהבה וכיבתה את הנר.
הוא פתח את העיניים, והביט במלצרית השמחה.
"מזל-טוב לך, עשרים שמח", הוא אמר.
"גם לך", היא ענתה. והם שניהם חייכו.
המלצרית התיישבה מולו. והם שניהם אכלו מהעוגה ושתקו.
בסוף הוא נשק לה בתור טיפ, לקח את העיתון ויצא.
הרחוב כבר היה יותר סואן, והשמש כבר הספיקה לחמם את המדרכה.
הוא חזר הביתה. אמא הייתה במטבח מכינה את ארוחת הבוקר שלה. הוא
חייך לה. גם היא חייכה, אבל לא הבינה למה.
"הבאתי עיתון", הוא אמר.
"תודה", אמרה אמא.
הלוואי שתעבור לה כבר שנה.