"שלום, אני עוזבת ואני לעולם לא חוזרת. נמאס! שתתבגר תתקשר.
אסנת."
חיים התעורר בבוקר יום חמישי. היא לא הייתה במיטה אבל זה היה
מאוד הגיוני מבחינתו כי היא בטח יצאה לעבודה.
השעון הראה 10:00, ואחרי הרבה שכנועים עצמיים הוא החליט סוף
סוף לצאת מהמיטה. הוא קם, והקור של היקיצה חדר לעצמותיו. הוא
חיפש איזה בגד לשים עליו אבל לא מצא כלום. הוא לא רצה ללכת
לארון כי ההליכה הייתה גורמת לו למוות קליני כתוצאה מכווית
קור.
אז הוא לבש את הטרנינג שהיה מטר וחצי ממנו והלך למקלחת.
הוא לבש את החלוק ועטף את גופו הקפוא טוב טוב בעזרת החבל שעל
החלוק. הוא צחצח שיניים. שתף פנים והלך למטבח.
הם כבר חצי שנה ביחד. הרבה זמן. והוא ממש מאוהב בה עד השמיים
ולמעלה. הוא אף פעם לא אמר לה שהוא אוהב אותה. הוא מפחד
מהתגובה שלה. הוא מפחד שהיא תגיד לו: "חבל. אני לא מרגישה
כמוך", או יותר גרוע, היא תגיד לו: "גם אני אותך", ובכוונה
תשכח כביכול להגיד את המילה "אוהבת".
המטבח היה מסודר ונקי. כל הכלים שלילה לפני זה היו מלוכלכים
בכיור מסודרים להפליא במקומות שלהם, נקיים, כמובן.
"כמה שאני אוהב אותה", חשב, "לא מגיע לי אחת כמוה", המשיך
לחשוב והאמין בצדקתו.
הוא לקח כוס מהארון ומילא אותה במים. כדי להכין קפה. הוא ראה
שהמכונה נקייה.
"מה היא לא שתתה קפה הבוקר?", שאל את עצמו.
"כנראה שלא", ענה. מבולבל. היא לא עוזבת לעבודה בלי קפה.
הוא הכין קפה לשניים, למקרה שהיא תגיע מוקדם ותרצה לשתות.
הוא התיישב ליד השולחן הקטן במטבח וקרא את העיתון של הבוקר.
שאיש עוד לא נגע בו.
"היא גם לא קראה את העיתון ??", תהה.
"היא בטח מהרה נורא ובגלל זה גם לא שתתה קפה", שכנע את עצמו די
מהר. והשתכנע.
הם נפגשו בחנות לחיות. הוא קנה חתול לידידה שלו שהיה לה
יום-הולדת והיא קנתה אוכל לכלב שלה, קלינטון.
"קוראים לו ככה כי הוא לועס סיגרים כשהוא מיוחם", היא אמרה לו
בחיוך. והם צחקו. הוא התאהב בה במבט ראשון והיא אחרי כמה
מבטים.
הוא סיים את הקפה והשאיר את הקפה שלה במכונה, שיתחמם.
בעיתון לא היה כתוב שום דבר מיוחד. הכל כרגיל.
הוא הלך לחדר שלו והדליק את המחשב. הוא שיחק קצת עד שהשתעמם.
השעה הייתה כבר 14:00.
"היא צריכה להגיע לארוחת צהרים", הוא אמר כולו מתרגש.
הוא התחיל להכין את ארוחת צהרים. הוא בישל, אפה, טיגן, השרה,
צלה וערך. אבל כבר 15:30 והיא עוד לא הגיע.
"חבל שאין לה פלא-פון. הייתי מתקשר לשאול מה קורה", אמר
לעצמו.
"אבל היא בטח אכלה כבר במשרד", שכנע את עצמו. והשתכנע.
היא אחרה גם לארוחת ערב. רומנטית. שהוא ערך.
הוא התחיל לדאוג. ממש לדאוג. הוא התחיל לחשוב שקרה לה משהוא
נוראי. אולי היא מתה או משהו כזה. עצם המחשבה על זה העציבה
אותו מאוד והוא בלי לשים לב התחיל לבכות.
"אפילו לא הספקתי להגיד לה שאני אוהב אותה", הוא אמר לעצמו.
לפתע נשמע דפיקה בדלת. מיד הוא קפץ על הידית ופתח את הדלת.
היא עמדה שם. ראתה את הדמעות שלו. הוא מיד חיבק אותה.
"אני אוהב אותך, כל-כך, כל-כך, כל-כך, אל תעזבי אותי אף פעם".
הוא בכה.
"שכחתי פה את הצעצוע של קלינטון", היא אמרה בעודה מתנתקת
מזרועותיו.
היא נכנסה לדירה לקחה את העצם צעצוע של הכלב שלה ויצאה.
"גם אני אותך", היא אמרה לפני שטרקה את הדלת, "מצטערת על המכתב
שעל המקרר", אמרה וטרקה.
מכתב?, מקרר?, מה קורה פה? אמר לעצמו חיים בעודו לא ממש מעכל
את מה שקרה עכשיו.
הוא הלך למקרר וראה את המכתב. הוא הלך לארון שבחדרו. והוא היה
ריק מבגדיה.
הוא צנח למיטה. ידיו לפתו את ראשו. והוא בכה. ובכה.
כשהוא הפסיק לבכות, הוא ניגב את דמעותיו עם המכתב הספוג.
"מוזר", חשב, "היא אף פעם לא עוזבת בלי הקפה של הבוקר", המשיך,
"היא כנראה ממש מהרה", שכנע את עצמו, והשתכנע.