[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חלומה של כל אישה בעולם.
 היא כלה בלבן. פייטים נוצצים כרקע לירח לאפיס וכוכבים
מפנינים, מעטרים את המחוך ההדוק. במרכז מבקיע מחשוף צר וארוך
רמז לחזה חטוב, סופו נושק אל טבורה. השמלה שילבה אורגנזה וסאטן
בגזירה הממזגת את הטוב שבמודרני ובקלאסי. חצאית האורגנזה צבועה
בשלל פסטלים חיוורים, שקופים: ליים, זהוב ותכלת נמתחים אל
השוליים כטורי שיניים חדות. הסאטן - שלג מבהיק מלובן תחת קשת
הזוהר הצפוני של האורגנזה. עוד סאטן לבן-זורח, תלה מקצה המחוך
והיה לשכמייה בוהקת וארוכה, מלטפת את גווה החשוף סביב-סביב.
כשהציצה במראה מאחוריה נראה היה לה, שהיא מתרוממת עירומה מתחת
לבדים.
מאד מפתה. מאד מחמיא לה.
 שתי תחתיות עדינות, מבד גאזה, שמרו על הצורה וזאת מבלי
להוסיף נפח מיותר. המחוך הותיר את כתפייה חשופות וזרועה הימנית
עוטרה בשרוול משי ותחרה, רקום בדוגמאות של פרחים. לצווארה תלוי
ענק של זירקונים, פנינים ואבן ירקן מרהיבה. לאוזניה ענדה עגילי
כסף מעוינים, משובצים אף הם בפנינה גדולה.
 סנדלים עדינות מחוטי כסף, רוממו אותה אל האוויר על עקב צר.
חזית הסנדל כיסתה את אצבעותיה בקרום עור קשיח בצבע כסוף. לא
משהו שנח לרקוד בו, אבל ידעה שבבוא הזמן, הם ילכנו בדרך כל
סנדל מרשים והיא תיוותר לרקוד יחפה.
אולי זה נהוג, אבל זה לא מצא חן בעיניה. אולי לאריקה תהיה איזו
הברקה.
 בין כה וכה, קרן נראתה... לא, קרן היא מלכת הפיות של המאה
העשרים ואחת. היא אהבה את מי שנשקפה מולה במראה. רק עוד כמה
רגעים יראה אותה המתוק שלה בפעם הראשונה כאישה שתקדיש לו את
אהבתה לנצח. היא זכרה איך לפני שלושה חודשים קיטרה ליבי
באוזניה, שאין לה אוויר בתוך הקונסטרוקציה שתלו סביבה.
 קרן לא יכולה הייתה לנשום מסיבות אחרות לגמרי.
 הסיפור מאחורי השמלה פנטסטי לא פחות ממנה. למרות שהיא טיפוס
מאד ארצי ומאד עכשווי, קרן אהבה להתפנק מדי פעם על ליריקה. על
בלייק ועל אלתרמן, ביאליק ווורדסוורת', רחל וגולדברג. לאה היא
החביבה עליה מכולן ועכשיו, כשהתבוננה במראה, יכולה הייתה לשער
בנפשה מה לאה הייתה אומרת:

"מחלוני וגם מחלונך
 אותו הגן נשקף, אותו הנוף,
 ויום תמים מותר לי לאהוב
 את הדברים אשר ליטפה עינך".


 ליבי ישבה מאחוריה על כיסא רחב מספיק כדי להכיל אותה. היא
אינה אישה גדולה באופן כללי, אבל החודשים האחרונים, שמונה ליתר
דיוק, הרחיבו את גזרתה עד מאד. היא לא שינתה את הרגלי האכילה
שלה בצורה משמעותית, למרות שהפסיקה להתעמל מזה מספר חודשים
בצורה אינטנסיבית וכרגע הסתפקה בהתעמלות פיזיותראפית לנשים
בהריון.
 "את כל כך יפה אהובתי".
 לנשים הרות יש את היכולת להעביר במשפטים פשוטים כל כך, כל כך
הרבה רגש וחיבה וליבי לא יצאה דופן. היה לה קול זעיר למדי,
רגוע ומטיב. קרן החסירה פעימה, הסתובבה אליה וחיבקה אותה,
למרות שבתחילה שכחה לגמרי, שזו כרסה בין שיניה.
 "ליבי שלי. את בעצמך יפה".
 "אני שמנה, זה מה שאני".
 "עוד חודש וחצי מתוקה ואז תשברי את שיאי הדיאטה שלנו".
 "ממש ביג דיל. התינוקת הזאת שוקלת שלושה קילוגרמים בקושי
ואני עליתי שלוש עשרה וחצי. את יודעת איזו מידה..".
 "ליבי, גם אם תהיי שמנה, עילגת ומכוערת אני אוהב אותך. עכשיו
לכי לשולחן. אני עוד מעט יוצאת ואני רוצה לראות אותך שם. מאוחר
יותר אני ארצה את  דעתך על כל הסימפוזיום הזה".
 "אין לי כוח להקפיד עכשיו. אין לי כוח לכלום. אלי עושה הכול
ואני סתם רובצת על הכורסא. אפילו לכתוב כבר אין לי כוח".
 "זאת תקופה כזאת, מתוקה. תחזיקי מעמד עוד קצת. כשאחזור, אני
מבטיחה, נשב ביחד. אני אשתה תה ואת תדברי פרוזה".
 "טוב. אני מבינה. אין לך כוח לשמוע אותי מקטרת".
 "פולניה".
 ליבי חרצה לה לשון. הן התחבקו שוב וקרן נסוגה לאחור, מחלצת
את ליבי מהכורסה.





 זאת הייתה מתנה מהחתן המיועד שלה, אדוניס...
 דוני המתוק! חמישה כרטיסי טיסה לפאריז, בירת האופנה של
העולם, לה ולחברות, חיכו לה יום אחד על השידה, כשחזרה מהעבודה.
הוא דיבר עם מיטל, הבוסית שלה וסידר לה שבוע בלימוזינה צמודה,
שלקחה אותה לטיולים לאורך השאנז אליזה. היו שם גם הזמנות
לתצוגות אופנה, ארוחות ערב במסעדות שלושה כוכבים של מישלן
ומסיבת רווקות ב- Las Bains, שבה המתוק הגיח מבין הוילונות
והפתיע אותה. הוא היה מדהים במיטה באותו הלילה. הוא פשוט עשה
לה את זה.
 כשכבתה הסיגריה של אחרי, הוא ישב והקשיב בסבלנות לאירועי
אותו היום. קרן סיפרה לו כמה היא מודה לו על החוויה, כמה טעים
היה לה במסעדות, כמה מרהיבות תצוגות האופנה ושמסיבת הרווקות
הייתה שיא השיק והכול... אבל היא לא הצליחה למצוא שמלה.
 היא הרגישה מתוסכלת וסיפרה לו על זה. על השמלה ההיא והאחרת.
שזו נראתה פלצנית וזו נראתה פשוטה. שזו הייתה ארוכה מדי וזו
דלה מדי. שאף אחת מהן לא הייתה מי שהיא. לא מי שהיא באמת. ולא
רק כאן. קרן חרשה את כל תל אביב וערי הלוויין בחיפוש אחרי
השמלה שלה וחשבה לעצמה, התוודתה, שהיא נואשה מכל העניין. שבסוף
תגיע עם ג'ינס וטי-שירט וזהו.
 דוני שתק לעניין, נתן לה נשיקה ואז אמר בעדינות, שיהיה בסדר
ושבסוף היא בטוח תמצא, בדיוק את מה שהיא מחפשת.
 חלום.
 ביום שלמחרת לקחה אותן הלימוזינה לאולם גדול וריק, עמוס
במראות. במרכזו הייתה במה וסביבה שמונה שולחנות מכוסים בערמות
מסודרות של בדים ואביזרי לבוש, ארבעה כיסאות קש מלכותיים
ומרופדים, בעלי משענות אליפטיות גדולות ובאטלר מעונב אחד, נושא
מגש כסוף ועליו כוסות (חמש, כמובן) סביב בקבוק 'דום פריניון'
מקורר בדלי קרח.
"שמי רובר. לשירותך גבירתי..." הפתיע אותה הבאטלר בעברית כמעט
מושלמת.
 היא תמיד הייתה צריכה לקחת הרבה אוויר, בכל פעם שסיפרה
למישהו על כך. היא גם הייתה צריכה לקחת אוויר כדי לספר את
ההמשך. לא עבר רגע ומהמראות נפתחו דלתות, מהן יצאו שש נשים
ושני גברים, חלקם לבושים במיטב האופנה והשאר בבגדים נוחים
יותר, אם כי בטעם טוב ולעניין.
 "זו כריסטינה, מעצבת מובילה מהבוטיק של כריסטיאן דיור בשדרות
מונטיין", הציג אותה הבאטלר, "וזה קרול מהמרכז של ורסאצ'ה ברו
פרנסואה ארבעים ואחת". קרול לחץ את ידה ופלט:" און ז'ונטה
מאדמואזל".
 מוניק בל, צעירונת מבריקה מבית האופנה של "גאי לארוש", שבקצה
רו דה לה טרימוואל וז'אן-בפטיסט פלמנט, גבוה וחיוור ולגמרי
מהפנט, מצוות המעצבים של "פראנק סורבייר" החלו לפזר סקיצות
ותמונות בין הקרואים. מסתבר שהם אחראים על התפירה וגימור
החצאית.
 "פדרו אסקובאר, מייצג את מר קנזו, שלא יכול היה לבוא בעצמו",
אמר הבאטלר בשוויון נפש מקצועי, "הוא מוסר את התנצלותו ומאחל
לך אושר רב". היא כמעט צרחה באותו הרגע. היו שם עוד שני מעצבים
מקומיים קטנים, סלין שור מ"לה ברידל אקסקוויזיט" ופלורנט פולה
מ"פרפקסיון", שם שזכרה מתנוסס מעל חלון אחד, גדול מאד ושקוף
מאד, עם עיצובים נהדרים.
 אחרונה בצוות המובחר הייתה טובה'לה חסין, המייסדת והבעלים של
"טובה'לה", שבתל אביב. היא הייתה מצחיקה בהתחלה, אבל מהר מאד
עזבה  בשל חילוקי דעות מקצועיים עם השאר. בסופו של דבר טענה
שהיא, "עצמאית מדי. זה לא הליין שלי. זאת בסך הכול שמלת כלה".
היא איחלה לה מזל טוב והסתלקה בהתנשאות. זה היה קצת מרגיז, אבל
מה אפשר לצפות מישראלית בלב הקרם דה לה קרם? המפפף...
 זה היה, מבחינתה, סרט מטורף. מקום העבודה של קרן הוא במתפרה
של "רנואר". קרן סיימה בהצלחה יתרה (לדעתה) את השנה השלישית
שלה, במגמת עיצוב אופנה במכללת "שנקר". היו לה מליון רעיונות
ועשרות דוגמאות מצוירות מתוכם. חלק מאלו שעוד לא ציירה, העלתה
בנקודות על הכתב בתוך מחברת עבה, שכמעט ולא נותר בה מקום. היא
רצתה לעסוק בתחום, מאז שהלבישה את הברבי הראשונה שלה, יותר
כשקיבלה את המחזור וכינו אותה "אישה קטנה". אבל הכי רצתה להיות
מעצבת אופנה, מאז שהופיעה הטלוויזיה הרב-ערוצית של הלוויין
ועמה ערוץ האופנה. כשהחבר שלה היה קם בארבע לפנות בוקר כדי
לצפות במשחקי ה- NBA או שידור ישיר של מרוץ פורמולה 1
באוסטרליה, היה מגלה אותה יושבת בעיון מול FTV, רושמת הערות
ולוחשת לעצמה קריאות התפעלות. ביומן שלה סומנו כל התאריכים
והשעות של תצוגות אופנה ונדיר שהייתה מפספסת. ועכשיו... עכשיו
היא חולקת את זמנה בניצוח על הכנת שמלת החתונה שלה, עם בכירי
המעצבים ובתקציב ללא גבול. מה תגידו? סרט.
 "יש כאן מרטיני?" רונית היא בחורה של מרטיני.
 "אני אביא לגברתי", הסתלק הבאטלר בזריזות.
 "שמפניה זה באמת מעט מדי", משום מה זה הרגיז את מימי.
 "אני לא יכולה לראות את עצמי פה בלי מרטיני. אני חושבת שזה
הזית", רונית מתחה חיוך מפתה על שפתיה, רק כדי להמחיש עד כמה
היא אוהבת זיתים וכדי להחיש את מימי הנרגזת אל עבר התפרצות.
רונית בן טובים היא הכלבה של הקבוצה, למרות שהתנהלותה
ומוסרותיה היו כשל חתולה מיוחמת. היא בחרה אותם בקפידה
ובזריזות, לא פחות משהקפידה להיפטר מהם בזריזות. החולשה היחידה
של רונית היא רונית. רונית בחורה אינטליגנטית, מתוחכמת,
אסרטיבית ובטוחה בעצמה, כל עוד היא בטוחה, שאין בילתה בין
הבנות. לרוב זה לא הפריע לאף אחת, שהמלוכה וההובלה נתונות לה,
אך מידי פעם הייתה רונית מוצאת פינות של חמד אצל חברותיה,
שנפלא מבינתה כיצד נעדרו ממנה. בשלב הזה הייתה מביסה את עצמה.
למרות הכל, תמיד נמצא הפיתרון, שיחזיר את האיזון לחיי החברה
והקארמה שוב זרחה בצ'אקרות של רצון טוב, חיבה וידידות. רונית
וניו-אייג' הפכו לאחרונה למילה נרדפת מאחורי גבה.
בכל אופן, מימי בחרה להתעלם.
 "גם אני רוצה מרטיני", אמרה איילת.
 "את, חכי לתורך", מימי הייתה צריכה לשחרר משהו על מישהו, אך
ההערה הגיעה דווקא מרונית. מימי הרימה גבה אל רונית.
 "כשיחזור", סיכמה איילת בלי לשים לב. איילת הצטרפה לנסיעה על
חשבון הכרטיס הפנוי של ליבי. ליבי לא הצטרפה מסיבות מובנות
מאליהן, אם כי זו הייתה אכזבה לקרן, מסיבות מובנות לא פחות.
החברה הכי טובה שלה לא הייתה כאן כדי לחלוק עימה רגע מרגש
בחייה. היו מעט מאד רגעים כאלה, שכן השתיים היו בלתי נפרדות
מאז בית הספר היסודי. את מימי הכירו בחטיבת הביניים ורונית
הצטרפה אליהן יחד עם תמר והראל בתיכון ומאז הן היו קבוצה
מגובשת, חברות טובות, שתמיד היו שם האחת לרעותה. הקבוצה התלכדה
עוד יותר, כשהראל נהרגה בתאונת דרכים במהלך השירות הצבאי. הראל
ורונית היו צמד ותיק לפחות כמו קרן וליבי, אלא שחטיבת הביניים
הפרידה ביניהן לשלוש שנים תמימות. התיכון איחד אותן שוב
ולעיתים קרובות כינו אותן "אמנון ותמר". הראל הייתה "אמנון"
בשל העדפותיה המיניות, אותן לא טרחה כלל להסתיר. העדפותיה של
רונית לא היו ברורות באותה התקופה, אך הן התבהרו לאחר התאונה.
היא כמעט ועזבה את החבורה, בחיפוש אחרי הזיון הבא.
 איילת, לעומתה, היא "רכש" חדש, שהביאה עמה רונית לפני כמעט
שנה למסיבת הרווקות של ליבי. היא הייתה חברמנית, מאזינה טובה
למדי, לבבית אך עם מעט ביטחון עצמי. קצת מפתיע בהתחשב בגזרתה
המושלמת ובפניה, שיכלו לפאר בקלות שערי ירחונים. הביישנות היא
זו, שמנעה ממנה ציידי כישרונות גנטיים והבזקי מצלמות. איילת
היא femme, בז'רגון הקווירי והיא כן נמנעה מלחשוף זאת. מי
שעשתה זאת עבורה הייתה רונית.
 מעט פחות יפה ממנה אך עם הרבה מאד סגנון ושיק, רונית הובילה
אותה כמו הייתה פודל ברצועה. איילה, מצידה, הייתה כרוכה אחריה
בעבותות של הערצה. היא אפילו חיקתה את התסרוקת שלה, אוספת את
שיערה מעלה ומותירה תלתל מצד שמאל, שילטף את לחייה. זו לא
הייתה הפעם הראשונה, שניסתה לסגל מרונית לעצמה. לרוב זה לא
הפריע לרונית - ההפך הוא הנכון - אך הפעם היא הרגישה מאוימת,
שכן לאיילה התסרוקת החמיאה הרבה יותר.
 השעות חלפו בנעימים. הבנות העבירו את זמנן בפטפטת קלילה סביב
חורשה של גביעים ריקים. קרן לא הייתה שותפה לעניין, שכן עמלה
על השמלה שלה. הבנות העירו מדי פעם הערות, שלרוב התקבלו בחיוך
מבין, שהסתיר את הדעת המקצועית יותר של קרן והעמלים על השמלה.
כעבור שעה קלה הבנות איבדו עניין במלאכה. מצבור הזכוכית
שלפניהן הפך לסמל סטאטוס מבחינתן והן החליטו ללא אומר להשאיר
אותו, כפי שהוא, למרות ניסיונותיו הבלתי נלאים של הבאטלר לפנות
את השולחן. לבסוף הצליח לעשות זאת, כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים.
למעשה, השמיים היו צבועים בצהוב של אחרי הצהריים המאוחרות,
כשהוגשה קערה עמוסה בפירות ים ופונדו של חמאה מתובלת רותחת.
בתוך האולם התאורה הייתה קבועה והעולם בחוץ עמד מלכת, הן מצד
העובדים והן מצד הסועדות.
 "מה זה?", תמי חזרה אל האולם, נפעמת מהקערה המהבילה. תמר
שכטר, תמירה ונאה, אישה לאריה שכטר, אחיינו של הקבלן המנוח
אברהם שכטר. הדוד המוצלח, שבינתיים שקע בחובות ולאחר מכן שיקע
עצמו בבריכה ריקה עם כדור בראש, לא היה הגב הכלכלי של אריק.
הוא כן היה זה ,שהכיר את אריק לקבוצת יהלומנים, שבמהרה קיבלה
אותו לשורותיה ולאחרונה הפכה אותו לשותף זוטר. תמר, שסיימה
תואר במנהל עסקים במקביל ללימודי צורפות, נהנתה מאספקה שוטפת
של אבני חן ויהלומים לעסק, שפתחה בשותפות עם שתי אמניות
מוכשרות ואנונימיות. המצב לא מאפשר להן לפרוח, אך הן מצליחות
להחזיק את הראש מעל למים.
 "אני חושבת, שזה שרימפ. לגבי הסגול אני לא בטוחה", איילה
הרהרה בתגובה.
 "זה קלמארי בדיו. פשוט נהדר", החכימה מימי את הקבוצה. מימי
בנישתי הייתה מעט מופנמת. אפשר לומר, שהיא המוח מאחורי הקבוצה.
בענייני אופנה היא הייתה האחרונה להביע את דעתה, למרות טעמה
"המצוין" במלתחה ספורט-אלגנטית. רק לליבי היה טעם שערורייתי
ממנה, אך לליבי תמיד הייתה קרן שמנעה ממנה אפיזודות מביכות.
מימי הייתה יכולה להופיע בטריקו רחבה, ג'ינס כחול עמוק ונעלי
טרקים חומות לכל אירוע מבלי להרגיש מבוכה. זאת למרות המאמצים
של כל השאר לשכנע אותה, שכמעט כל דבר אחר יהלום אותה יותר.
נתונים לא חסרו לה, אבל מי לא השיתה את דעתה האדירה לכך. במקום
זאת, היא בילתה שעות ארוכות מול מסכי מחשבים, פותרת אלגוריתמים
מסובכים ליישומי אסטרופיזיקה. עוד סמסטר אחד היא תקבל את
הדוקטורט שלה וכנראה תעזוב את הארץ עבור הזדמנות לערוך מחקר על
קווייזרים וחורים שחורים, במרכז האסטרונומי והאייונוספרי
הלאומי בארסיבו, פוארטו-ריקו. קרן ניסתה להצטרף אליה מספר
פעמים להרצאות על גרמי שמיים וערבי צפייה בכוכבים. זה היה מרתק
פחות מלשמוע את מי מדברת על זה, כי למרות העיסוק המשמים הזה,
מי היא טיפוס מרתק לשיחה וגם היא חלקה איתה אהבה לשירה וספרות,
גם מז'אנרים ארציים יותר ופנטסטיים פחות. היא ניתחה יצירות
בדייקנות מאלפת, במשפטים לאקוניים אך מלאי משמעות. בעבר, אולי
מקנאה, ליבי וקרן כינו אותה "תהילה" ולעגו לה, שאם תחסוך עוד
במילים, מוטב שתצטרף לנזירים בלטרון. מימי הייתה עונה להן
בחיוך ממתיק סוד.
 "טוב, תשאירו לי משהו", קרן החליטה לטעום משהו מכל העניין.
הבנות דיברו בקול רם דיו, כדי שתהיה מודעת לכך שהוגשה הארוחה.
 "Excuse me madame", כריסטינה פרסה מולה את התוכנית למחוך
וברגע נשכחו ממנה תחושות הרעב. היא בחנה את האיור היטב, מתרשמת
מהדיוק בקנה המידה והפרטים. אם היה לה ספק לגבי הכישורים
והדמיון של כריסטינה, הרי שעתה יכולה היא רק להתפעל.
יד גרמית הפתיעה אותה על כתפה.
 "בבקשה", אמרה מימי, מבקשת למסור לה צלוחית קטנה. בחמאה שחו
פיסות חסילונים, צדפה ושאר שרצים.
 "אממ, אני מוותרת", קרן חזרה לעיין בתרשים. מימי הסתובבה עם
הצלוחית ללא אומר וחזרה אל חיק החברות. בשעות הערב המאוחרות
כבר החל שלב גזירת הבדים והאמונים על המלאכה ביקשו מקרן לעזוב,
במחילה, את המקום. קרן לא נעלבה. רק התאכזבה קצת.
 "תני להן לעבוד בשקט", המליצה תמי, "הן זקוקות לריכוז".
 "אבל..."
 "די", רונית קטעה אותה בזריזות משכנעת, "כרכרת סביבן מספיק
להיום וגם אנו קרקרנו כאן המון. בואו נצא לאיזה מועדון". איילת
נעמדה לצידה, מהנהנת בתמיכה. מימי הייתה מעט מרוחקת, ישובה
כשבירכיה מכונסות תחת ידיים שלובות. היא נראתה משועממת.
 "טוב", זה היה קרב מועד לכישלון, "בואו נלך".
  האכזבה החלה דועכת, כשהלימוזינה התקרבה למלון. קרן הייתה
מוכנה להקדיש את כל זמנה ומרצה למשימת השמלה, אך ידעה בסתר
ליבה, שנוכחותה שם הייתה בעיקר הפרעה. בשלב התכנון, זה עוד היה
נסבל. עתה, משהחלה מלאכת התפירה וההרכבה של השמלה, היא תעיק
ותעכב יותר מאשר תסייע.
 קרן הייתה עכשיו רעבה.





 לסיכום, אם כן. מעבר לכך, שמעולם לא קיבלה כל כך הרבה תשומת
לב, כל כך הרבה פרגון ואפשרות לפגוש בטובי המעצבים של פאריז,
שהלבישו אותה כמו נסיכה מהמאה השבע עשרה, כמו פייה מארץ
האגדות, מעבר לדמעות השמחה, לצחוק ולאושר, לשמפניה ולמעמד,
מעבר לכל ציפיותיה... הייתה לה שמלה, שגלית גוטמן הייתה רוצה
להתחתן בה. מה גלית גוטמן? סינדי קרופורד או לינדה
אוונג'ליסטה! קרן הייתה מוכנה לחיות את חייה בתוך השמלה הזאת.
וליבי? ליבי השתרכה משם, אל מעבר לוילון המחיצה, בשמלת ורוד
פוקסייה של מתאים-לי, לפני שזו הפכה להיות "ml". קרן הצטערה
מאד, כשליבי סירבה להצטרף לטיסה. "זה לא בשבילי עכשיו", היא
אמרה, "כבד לי וקשה לי ואני נחנקת עכשיו מכל הסיגריות, למרות
שאני מתה לחזור לעשן ולשתות ו... תיסעי אהובתי. תביאי לי
טובלרונים!"

"לא תמהת, לא רגזת, עת באתי אלייך
 מדי יום ביומו ואמרתי: "תני!"
 את הכול הבאת לי במו ידייך
 רק מפני שאני - אני".


 "את כל כך יפה ילדתי"
 "את הכול קיבלתי ממך".
 "אל תתחנפי. אני כבר מקומטת למדי ואילו את פורחת כמו שצריך.
תראי כמה יפה את. אני מודה על הרגע שבו פגשת את דוני. זה
עו..."
 "אימא! את תגרמי לי לבכות!"
 "את צודקת. אוי... נראה שאני אהיה חייבת לגשת לתקן את
האיפור".
 "אימא", מעיניה זלגו נחלי מייק-אפ, כשהסתובבה להביט בקרן,
במבט שואל, "תודה..."
 עתה החל גם החיוך נוזל ואמה מיהרה אל עבר המלתחה בפאתי
האולם. עוד כמה דקות היא תחזור וכשזה יקרה, יוכל הטקס להתחיל.
בינתיים, יכלה קרן להציץ ולהעריך את ההשקעה באולם.
 האולם? אימא בחרה. בכל יום אחר הוא לא היה יוצא דופן מכל
אולם אירועים אחר, למעט אולי הגודל שלו, שהיה יכול להכיל את
מגרש הכדורסל באוסישקין בקלות. אבל מארגנת החתונות ששכרו
(שהגיעה בטיסה מרומא!) הפכה את המקום לחלום שהתגשם ברגעים אלו
ממש. האולם היה מקושט במאות סידורי פרחים קטנים. עציצי חרס
ענקיים, שסעדו ותמכו במה שנראה כחורש טבעי וירוק, שפשוט צמח שם
ביומיים האחרונים. היו שם ערבות וברושים, אילנות וזיתים, שהיוו
את הרקע לסידורי הפרחים. מקסים! הסידורים, חלקם שובצו וחלקם
נתלו מהענפים של העלווה השופעת והכול בטוב טעם, שלא מהעולם
הזה.
אוויר וכוס מים הם לעניין, בשלב הזה של הסיפור.
 על במה מיוחדת בקצה המזרחי של האולם, רכן מעל איקולייזרים,
לא פחות ולא יותר מאשר הדיסק ג'וקי הנחשב ביותר בעיניה -
טיאסטו. קרן הייתה בשוק, כשרונית, אחת מהחברות שטסו עמה לפאריז
סיפרה לה על עוד אחת מההפתעות, שהיוו חלק מכל האירוע הגרנדיוזי
הזה. מסתבר, שדוני היה עסוק נורא בהכנות וביקש ממנה לתאם עם
האמרגן שלו את הפרטים להשתתפותו. הוא ביקש ממנה לשמור זאת
בסוד, אבל כנראה ידע שלא תתאפק. אחרת, הוא לא היה משתף את
רונית במשימה. קרן היא חולת מסיבות ובמיוחד, טיאסטו. אם תשאלו
אותה היא תודה בפה מלא, שלו היה נולד לפני כמה מאות היה נמנה
שמו בנשימה אחת עם שטראוס, בטהובן או שוברט.
 השולחנות היו למעשה בסיסי גזעים כרותים, מהוקצעים ומכוסי
לקה. שורשיהם העבים התפתלו - אלוהים יודע איך - לכדי מושבים
מרופדים עם משענות קלועות. זה פשוט לא הסתדר לה איך הצליחו
להכניס את כל זה פנימה. היא שאלה את רונית, אבל האחרונה תלתה
בה מבע משתומם. מפות מבד סינתטי דקיק עד כדי שקיפות ונעימות
למגע כקטיפה, נשפכו בטבעיות של מפלי מים, שרק הדגישו את הייחוד
שבשולחנות. מכיוון שרק חמישה או שישה מושבים בצבצו סביב כל
שולחן, סדורים היו במרווחים שביניהם כסאות קש, דומים לאלו
ששרתו את חברותיה במעמד תפירת השמלה. סטים של פורצלן גרמני
וגביעים של קריסטל ונציאני עמדו סדורים ככוכב בעל עשר זרועות
מתפתלות.
אלפי נרות, בגדלים, צבעים, צורות וניחוחות שונים, הודלקו ברחבי
האולם: לאורך הקירות, על מדפי עץ שנבעו מהקירות, בפינות האולם
על שולחנות עם מפות גאזה צבעוניות, בצילי העצים בעציצים,
בפתיליות ועששיות תלויות בשרשראות אל ענפי העצים וכמובן, במרכז
השולחנות עצמם, שנדמו בעיניה לצריחי שנהב, מדליקים משואות
לכבוד האירוע. שוב היא נזכרה בגולדברג, המילים ניקרו בראשה
כאילו חיכו בסבלנות זמן רב למעמד ועתה, כשהוא קורה הן נקראות
להישמע:

"אולי כאן נגמרת דרכי
 על הסף השליו.
 נוטפים כוכבים ירוקים
 לאט- כהולם הלב".


 "לאט כהולם לב" היה אחד השירים האהובים עליה ביותר והיא לא
יכלה, שלא לשמוע את אחינועם ניני שרה את הבית הראשון הזה. לאה
גולדברג היא המשוררת, שתמיד עושה לה את זה. היא תמיד עשתה לה
משהו, בכל אופן, אבל ברגע זה היא הבינה את לאה'לה עד הסוף. מחד
הנה היא מגיעה למחוז חפצה ומאידך, הייתכן שזה הסוף? שבתום
הפסגה לא יבוא עוד אתגר רגשי דומה? אצל לאה אלו כוכבים ואילו
אצלה המוריקים הם האילנות הפזורים בעציצים. היא נפנפה את
הפרפרים מהבטן, כשאוזניה קלטו את הקצב המתגבר.
 העולם שלה היה כל כך ברור עכשיו. הסדר בו הרגיע אותה, שכן
ידעה מה יקרה בשעה הקרובה. היא תיתלה בזרועו. הוא יחזיק
בזרועה. היא תשתה מהיין. הוא ישבור את הכוס. הרב יברך את שניהם
לעולם ומשם לחיים של אושר ועושר. היא תרגיש הקלה, אחרי כל זה.
אבל היא יודעת כבר עכשיו, שהיא תרגיש געגוע לרגע הזה. געגוע
לציפייה הדרוכה של פסגת האושר. לפסגת העושר, אין ספק שהשידוך
מאד תורם. אבל ברגעים הללו היא שכחה כלאחר יד את הקנטרנות של
החברות, את מילות האזהרה מפני מעשים חפוזים, שנמסכו בירוק עדין
של קינאה וכחול חיוור של עצבות. היא לא חשבה על זה יותר מדי,
אפילו נשבעה כלאחר יד שלא תעזוב אותן, אך זאת הייתה האפשרות
הסבירה ביותר, עם חלוף הזמן. קרן לא חיפשה לנקר עיניים וזה לא
הסב לה אושר, כשהודיעה אחרי כמה חודשים עם דוני, שהיא והוא
יצעדו יחד לחופה, לשמוע את חברותיה אומרות הכל, קודם כול, לפני
נימת פרגון. זו הגיעה, אבל הראשוניות שבתגובות החמוצות קיררה
מעט את הקשר איתן. דוני, המתוק! הוא קנה אותן עם הכרטיסים
לפאריז והבטיח, אל מול עיניהן הרואות, שהיא המרכז. היא המלכה
של החבורה הזו וכול ניסיון לערער על כך יהווה הפסד, שכולו
שלהן.
 "אתן חייבות להבין", היא תספר לכולן, אחרי שיחזרו מירח הדבש
בקאריביים, "שחזית האולם נראתה כאילו לא היה ולא נברא, כל מה
שקרה שם בפנים. הוא נראה בדיוק אותו הדבר כמו שנראה, כשהלכנו
לראות אותו. אני, דוני ואימא באנו למקום, שנראה כמו כל אולם
אחר שראינו עד עכשיו. אימא מאד התרשמה ממנו, דוני נראה מרוצה
אז הסכמתי. אמרתי לעצמי, אם הם מרוצים - שני האנשים החשובים
ביותר בחיי בעבר ובעתיד - אז מי אני שאהרוס להם את ההתלהבות.
בסה"כ אולם באזור התעשייה הישן של ראשון. דווקא רציתי איזה גן
פתוח או משהו בסגנון. אבל אם זה מה שהם רצו אז התפשרתי. למעשה,
התודה רבה לחלוטין שייכת לטוני, שהביא את מארגנת החתונות.
אריקה הפכה את המקום המשמים הזה לפינה מהשמיים! היא גם דאגה
להכול. להזמנות. לצילומים. לקייטרינג ולעוגה. ולמעצבת. הצלם
והוידאו. פשוט הכול".
 אנטוניו הוא אבא של דוני.
מעבר לפרט הזה היא גם ידעה, שדוני אינו יהודי. היא דיברה איתו
על זה פעם, בין הסדינים. כלומר, היא דיברה והוא התחמק ובכל
זאת, הוא הסכים לחתונה יהודית עם רב מהרבנות, כדי שאימא שלה
תהיה מרוצה. היא הייתה גאה בו. באיזשהו מקום זה חשוב גם לה.
סה"כ החיזור שלהם היה קצר למדי - ועם יד על הלב - היא לא ידעה
עליו הרבה, בניגוד למה שהבטיחה לעצמה בימי רווקותה. היו לה עוד
כמה דקות להיזכר באותו לילה. באותה נקודת זמן בו הופיע המלאך
שלה.





 ספטמבר.
 היא והבנות יצאו ליהנות בנמל תל אביב. בדרך לסלקציה נזכרה,
ששכחה את הסלולארי שלה ברכב וחזרה לבדה למכונית. כששבה לכניסה
של אותו מועדון היא גילתה, שהיא לבד. כולם נכנסו והשאירו אותה
בקור, מול מקרר אנושי, הן בגודל והן בכישורי התקשורת האנושית
שלו, מנופף בעצבנות מגנומטר צעצוע וחוסם את הכניסה. דווקא את
הסריג היא השאירה ברכב, שכן היא לא סומכת על בעלי המקום,
שישמרו עליו בנפרד משל השאר. אחרי זה הוא מסריח ולוקח לו שעות
של השרייה להריח כמו שצריך. כך שהתחיל גם להיות לה קר. במצב
האבסורדי הזה - זה בכלל היה רעיון שלה להגיע לכאן - היא הרגישה
הכי בודדה, שרק אפשר.
 היא חשבה לעצמה מה גידי עושה עכשיו. שותה? מתייסר? אולי
מבלה, כמוה? ברור שהיא שמה קצוץ. בכל זאת, מדובר בשנה וחצי
מהחיים שלה, שהלכו על ה... היא עצרה את המחשבה באמצע כי ידעה
שבעצם היא משקרת לעצמה ובעצם היא עדיין לא החלימה ממנו. אולי
לעולם לא תחלים. כבר חצי שנה שהיא מתבוססת בעניין הזה - זה אף
פעם לא קרה לה. גידי היה מרכז חייה וכל עוד נשאר במחלק הונאה,
היו חייהם טובים. ולפתע הוא פשוט נעלם לה. הוא טען שקודם
למחלקה אחרת, בהפתעה... בהזדמנות. היא חשדה שהוא בוגד בה. היא
חשבה שיש דברים בגו' והתעמתה איתו על כך, כשגילתה באיזה ערב
מריחה של שפתון על צווארו. גידי התעקש להכחיש כל קשר ואמר לה
שזה בדמיונה, שזה לא מה שהיא חושבת ושזה בכלל בחלק התחתון של
הלחי. היא נטתה להאמין לו, עד שמצאה בתיק שלו פתק עם מספר
טלפון, שמעליו התנוססה בכתב נשי המילה "דנית". מה שהטריד אותה
יותר היא חתימת השפתון שהכתימה את הפתק. זה גם הריח כמו אותו
סוג של שפתון.
 כשחזר לאחר שלושה ימי היעדרות, הם רבו... היא רבה איתו והוא
ניסה להסביר. הוא ניסה להסביר (במבט לאחור, למעשה התחנן) שזה
הכול עבודה ושהוא לא יכול לגלות לה כלום ושהוא מצטער וש... היא
סירבה להקשיב, "אם העבודה שלך כוללת זיונים אז יש לך אחלה ג'וב
- אבל זה לא משהו, שאני יכולה לחיות איתו". המשפט הסתיים
בצרחה. היא מעולם לא צרחה עליו ככה והוא פשוט השתתק ועזב. היא
בכתה. היא ניתקה את הטלפון. היא שמעה דיסקים עצובים. היא אכלה
הרבה מתוק ונרדמה מול תוכניות לייט-נייט מתוך תשישות. היא גם
קראה הרבה שירה, אותו תחביב שמלווה אותה תמיד בעיתות משבר
ומצוקה. שוב הייתה זו גולדברג, שקלעה לנפשה. היא סימנה מתוך
"נפרדנו כך" את הבית הבא:

"לדור הזה הבכי הוא כלימה,
הוא לא יבכה על אהבה גוססת.
ביום הדין ובלילות החסד
אדיש וגא הוא לא יוריד דמעה".


 הוא עזב וחזר שבוע מאוחר יותר כדי לאסוף את הדברים שלו. הוא
אסף אותם בשקט עגום, עמוס לעייפה באנחות והשתהויות. היא לא
יכלה להישאר שם הרבה, טוענת שהיא צריכה להחליף את נאווה בעבודה
אבל זה היה בגלל הדמעות, שאיימו להתפרץ. הוא ניסה להתקשר אליה
עוד פעם אחת, השאיר לה הודעה על כך שהוא נאלץ לעזוב את הארץ
לטובת השתלמות ארוכה. שאינו יודע מתי הוא יחזור או אם יחזור.
שהוא אוהב אותה למרות הכול ושתשמור על עצמה. אבל היא דחתה אותו
בשטנה, שמעולם לא חשה כלפי אף אדם בעולם. גם אם היה משאיר דרך
ליצור עימו קשר, כפי שנהג לעשות בכל פעם, שהתנדב לתפקיד סמוי,
לא הייתה נוקפת אצבע לחייג. ומיד התחרטה על שדיברה אליו בצורה
כזו. על שחשה כך אליו, אך הוא לא הותיר לה ברירה. היא הפכה בכך
שבועות, מחפשת את הזמן הטוב ביותר. אולי תוכל לטלפן אליו? אולי
אף לגשת לתחנה ולהתנצל בארבע עיניים? הוא תמיד אמר לה את האמת,
את כל האמת ורק את האמת. הוא גם היה שוטר טוב. אבל האומץ היה
עוזב אותה בכל פעם. הייאוש הפך סתמי. הכעס הפך לזיכרון עמום,
נשחק מהשגרה שאליה ברחה. העבודה. הלימודים. כבר חודשים, שהיא
אוכלת את עצמה.

"ושוב יטבול ליבנו בדמים
וחרטות של שוא שומרות כל צעד,
ושוב אתה שואל שלא מדעת
כל החידות שחדו הימים".


 ואז, כמו בסיפור אגדות, שעבר הסבה של מקום וזמן לליל ספטמבר
תל אביבי, הופיע לפתע פרינס צ'ארמינג. הוא נראה לה כצועד
בהילוך איטי, אבל בין רגע הוא כבר היה לצידה. עיניהם נפגשו
והיא הייתה המומה. הוא היה היצור היפה ביותר, שראתה אי פעם.
פנים אירופאיות, סנטר מעט רבוע ואף דומיננטי, צר וגאה. כתפיים
רחבות ומותניים צרות טושטשו על ידי מעיל לבד כהה וארוך, שכמעט
וליטף את אבני המדרך. לכל הפרטים הללו היא שמה לב מאוחר יותר,
אחרי שהתאוששה מהעיניים, זוג להבות תכולות עם גבולות שחורים
ברורים ודקים. לקח לה עוד רגע להיזכר, שהוא גבר והיא אישה
והדבר האחרון, שאישה צריכה לעשות בתל אביב זה לתלות עיני עגל
בגבר זר. אם לא תשלוט בעצמה היא עלולה למצוא עצמה גומרת
בשירותים, מסוממת ומיוזעת עד גועל. לא שזה קרה לה אי פעם. היא
לא ורד או, בלילות שתויים במיוחד, רונית.
 היא זכרה איך מיקדה את מבטה לימינו ולאחר מכן, תוך שהיא
מחבקת את עצמה בחוסר מנוחה - התנהגות שנקל היה לה לזייף, שכן
באמת הרגישה חסרת מנוחה - הציצה אל עבר הכניסה והפריג'ידר,
שהחל לעבות זיעה על מצחו. היא הייתה מרוגזת מעט וכך הביטה אל
עבר שומר-הסף, שלא החזיר לה מבט כלל וכלל. למעשה, נראה שקור
רוחו עזב אותו והוא נראה חסר מנוחה כמוה, אם לא יותר מזה. היא
כמעט הגיעה למסקנה שמשהו מטריד אותו מאד, כשתשומת ליבה נתלשה
בברוטאליות מענגת, על ידי קולו של האליל במעיל.
 היא לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר לה - היא רק זוכרת שאמר משהו,
שכן מבטה נפגש שוב בחיזיון, שמאז אותו יום למדה לאהוב ולהוקיר.
היא לא זוכרת היכן היה השומר, כשנכנסו. גם לא היה אכפת לה איך
הוא בדיוק התנדף מדרכם בלי לצייץ, שלא לומר זנח את ההתעקשות
המעייפת לקיים את טקס הנפנוף בפלסטיק המצפצף שלו על גופם או
להציץ לה בארנק. מאוחר יותר, כשהבינה שהלה - רק עוד כמה דקות
בעלה - הוא משקיע גדול בסצנת חיי הלילה, עשיר ומוצלח, הסיקה
שהדור-מן התחפף, כי זיהה מי מתקרב. היא אכן גמרה באותו הלילה,
אבל זה היה בפנטהאוז של "דן פנורמה". הייתה שם זיעה והסמים
הסתכמו באלכוהול משובח וסיגריות. היא הרגישה כמו מליון דולר.
עכשיו היא מרגישה כמו עולם ומלואו.
 לא כל כך הפריע לה, שלא ידעה עליו פרטים רבים. היא ידעה
מיהו: אדם חם ומתחשב, נדיב ואמיץ לב. רגיש לחולשותיה, מבריק
ביכולתו לתקשר, עם כל מי שנפגש עימו. היא ידעה מה החברות שלה
חושבות עליו וקינאה לו לא מעט בשל כך. הוא היה מקניט אותה על
כך לעיתים ספורות והיא אהבה אותו על כך. הוא אמנם נחבא מעט אל
הכלים ולא היה לילה, שיצאו יחד ולא העדיף, שלא להיכנס בדלת
האחורית או רק לאחר, שההמון יתפזר מעט. זה גם לא, שלא רבו אף
פעם. לפחות היא ניסתה לבחון אותו, לראות אם אין כאן רמייה מסוג
חדש, מסוג נוצץ ומסנוור. הוא לא נכשל באף תקרית ובד"כ אף
הצטיין בעיניה. לעיתים חשבה שהוא קורא את מחשבותיה. פעם אחת,
כשהחליטה להעמיד פנים, שהיא כועסת על שהתעכב כמה ימים נוספים
בחו"ל מעבר למתוכנן הוא הפתיע אותה בכך, שבכל זאת חזר קרוב
למועד שבו היה אמור לחזור. הוא צלצל אליה בזמן שחשבה על כך
והיא, כשהתרצתה (לכאורה) אמרה לו שהוא פשוט קורא מחשבות. זאת
הייתה הפעם הראשונה שאמר לה, שהוא אוהב אותה.





 כשכן שהה בארץ, הוא מיעט לעזוב את הדירה שלהם בשעות היום.
לרוב ישן בשעות הללו, שכן עבודתו חייבה אותו להיות ער בזמנים
בהם יכול היה להתקשר עם הצד השני של העולם או להיפגש עם אנשי
הלילה, בשעה שעסקיהם היו פתוחים. הזמן שלהם היה בעיקר במהלך
הדמדומים של הבוקר, כשחזר מעיסוקיו או בין ערביים, כשהיא שבה
מהעבודה. בכל פעם היה זה תורו של אחד מהם להעיר משינה  בכוס
קפה ונשיקה. רוב הזמן היו שניהם עסוקים מאד, אך הוא הקפיד
לשמור על קשר, גם כששהה בחו"ל. איך שהוא הוא תמיד ניחן בתזמון
מצוין, מתקשר בהפוגות מהעבודה או בהפסקות בין שיעורים. לרוב
היה זמין לה, כשהיא חיפשה לדבר איתו. היא לא יכולה הייתה לחשוב
על בן זוג טוב ממנו להמשך חייה.
 הרגע הגדול הגיע.
 קרן יצאה אל שטיח אדום מגולל מפתח הפרוכת המאולתרת מוילונות
בגוונים ארגמניים, גם היא שוחה בין שני עצים גדולים, שהסתירה
אותה עד כה מהנוכחים. ההינומה היתה שקופה, כמעט לגמרי. בד דק,
שנתחב תחת עטרה של כסף, תוספת אחרונה שהרכיבו לראשה רגע לפני
שעזבה את המשכן המצניע. באותו הרגע משתנה המוזיקה, קטע
צ'ילאאוט מקורי למארש החתונה, גם הוא מנוקד במאפייני צ'ילאאוט
- מצילות רכות וקצביות, שנימוחות בהפסקות של כלי הקשה - פועמים
בוירטואוזיות הגאונית של טיאסטו. האולם נמלא קריאות התפעלות,
במיוחד לשמאלה. היא החלה להלך בקצב איטי, מסתכלת סביבה, מחייכת
וקורנת. כול מי שצעדה מספרת, שהיא כל כך התרגשה, עד שבכלל לא
שמה לב מי נמצא סביבה. קרן הרגישה מאד נינוחה ומאושרת וזיהתה
יפה מאד מי עמדו שם ללוות את מהלכה.
 באירועים יהודים חרדים ישנה הפרדה בין הגברים והנשים.
באירועים החילוניים, המוזמנים מתיישבים, היכן שהם מוצאים מקום.
כך נוצר מן קהל מאוחד, שמאגד תחתיו את המשפחות לכלל שבט חדש בן
ברית הנישואין החדשה. חתונה נוצרית מתרחשת בכנסייה, שם ישנו
מעבר רחב המפריד בין המשפחות הישובות משני צידיו. הקרובים
ביותר למשפחה הגרעינית המתהווה ישובים בשורה הראשונה ועל פי
סדר הקירבה מסודרים כל השאר - דודים ודודנים מן הדרגה הראשונה
והשנייה - ואז בערב רב, חברים ומשפחה רחוקה יותר באילן
היוחסין. מארגנת החתונות שילבה בין המסורת הנוצרית הזו ובין
תוואי האולם ומיקום החופה, במרכזו. הקרובים ביותר ישבו קרוב
לחופה וככל שקשר הדם המשותף התמעט כך גם התרחק מושבם מן החופה.
עם זאת, יכלו כל הקרואים לראות היטב את הבמה.
 ראשונים לשמאלה, היא זיהתה את דודה אנייה, דוד חארי, סבתא
מרינה והאחיין המעצבן שלה איתי. אחריהם מחאו לה כפיים החברים
והחברות שלה; קרן אשר, לילך, אליעזר, בן לביא, תרצה, מעיין
ועוד. היא ראתה גם את ורד ומילי, בשמלות תואמות של שושבינות,
משליכות על צווארים שכנים שרשרות פרחים אקזוטיים. את ליבי היא
לא ראתה איתן. היא חיפשה אותה מין העבר השני, אך לשווא.
מוזר. בהזדמנות זו בחנה את הקהל מן הצד של החתן.
 היא לא הכירה אף פרצוף. עם זאת, בלטו לעיניה כמה טיפוסים,
שנראו מעט אקסצנטריים. ישובה הייתה, בקירבה לא מועטה לבמה,
גבירה - אין דרך טובה יותר לומר זאת - שיצאה מתוך המאה
השבע-עשרה. היא הייתה לבושה בשמלת קרינולינה תפוחה, בצבע כחול
בוהק של סאטן על קטיפה. מחשוף נדיב בחתך עגול הגביה שדיים
מפודרים. פניה אף הן מפודרות וראשה עטור בטיארה, שהחזיקה
תסרוקת תלתלים ובקבוקים ערמונית. לצידה ישב ג'נטלמן היישר מן
המאה התשע עשרה, שפמו השחור הבהיק משמן, שמשח גם בשערו המשוך
לימין בהידוק. פניו האנגליות נחו על צווארון לבן רכוס כמו פסל.
הוא לבש מקטורן כהה, עישן סיגריה ארוכה בפילטר מעץ הבנה ורמז
לשעון זהב תפח כיס קטן בווסט מחויט. מהכיס נבעה שרשרת כסף,
שנתלתה ברישול אל עבר המחסה תחת כנף המקטורן.
 בשולחן אחר צפתה בטיפוס של אופנוען, שלרגע הרעים בקולו צחוק
אדיר והתיישב חזרה, נסתר מעיניה הבוחנות. קרוב יותר עסקו בשיחה
שלושה טיפוסים, שמפאת החתונה התלבשו בגנדרנות אך שיערם הצבוע
בגוון זרחני - אחד אדם, שני כחול והשלישית ירוק - הסגיר, שלא
כך הם נוהגים להציג עצמם בציבור. ממרחק היא לכדה במבטה איש
אסיאתי, נמוך קומה ובעל צמה בוהקת כליל ירח מלא. הוא לבש את
מדיו של פקיד רם דרג בשרותו של קיסר מאנדאריני. הוא קד בברכה
לפני סקנדינבי מגודל שיער, שחלק את שולחנו עם טיפוס ג'מייקני,
שחור אף מצמתו של האסיאתי. שיערו היה שזור במחלפות על מחלפות
של צמות דקיקות שחורות, מתכנסות אל תוך רשת גדולה בעורפו. מן
העבר השני של השולחן ישב בקילט אותנטית איש שמן ומזוקן שלראשו
חבוש בארט מבד דומה. לסיכום מנקר עיניים, השאר היו לבושים
במיטב האופנה העכשווית, בין אם אלו טוקסידו, חליפות מחויטות או
שמלות ערב מפוארות.
 לפתע, קרן שמה לב לעצמה. שמה לב לחיוך הדועך ולכך שהיא מביטה
בהם באותו מבט של חשש ופליאה, של פקפוק מתנשא, שהיה הדבר
האחרון על סדר יומה. לא כל שכן, אין זו דרך לנהוג בכל החברים
והמשפחה החדשה. טבעי שלדוני יהיה קשר לקהל קוסמופוליטי
ורב-גוני, שכזה. חיוכה התרחב שוב ובעיניה נצץ אותו זיק של חום
ואושר אליהם, כשחשבה על כך, שעתה היא תהיה חלק מאותה ברנז'ה
גלובאלית, האייטם הישראלי בחתונה הבאה, של מי שבודאי נמנים על
המליוניון העליון. היא לא תרצה, שיביטו בה באופן דומה.
 המרבד הוביל אל עבר החופה: ארבע כנפות בד נפגשות בשרשרת
מוזהבת, ספק צונחת אל הבדים, ספק מטפסת מתוכם אל עבר התקרה.
רחבת החופה הייתה במה לבנה, שלמרומה הובילו שלוש מדרגות רחבות.
הרב כבר עמד שם ולידו המתוק. הוא היה לבוש בחליפה של ארמאני,
בצבע כחול עמוק. חפתים וכפתורים זהובים הדגישו את איכותה של
החליפה. העניבה הייתה כהה יותר ועליה רקומה בחוט זהב ציפור,
אולי זו הפיניקס המיתולוגית, כנפיה פרושות אל על וראשה מעוטר
בציצית מסתלסלת. הוא היה מגולח למשעי, מסורק עם שביל בצד, מה
ששיווה לו מראה מעט גיקי וחבש כיפה סרוגה לבנה, רחבה וגדולה.
היא בערה בתשוקה אליו באותו הרגע ממש. היא לא יכולה הייתה
להבין את קולו של הרב, הקול המוגבר והחזק, שקרא לה אל מקומה
וחידד בדיחה בהיסח דעתה. הקהל צחק והכלה שמחה.
 היא נעמדה לצידו, אמה מאחוריה. אביה עמד לשמאלו של ניקי.
טוני לימינו. אימו נפטרה לפני שנים רבות, הייתה התשובה לחידה
לגביה, פתרון שנוסף לידיעותיה רק לפני שלושה ימים. היא נתעצבה
מעט ושאבה כוח מנוכחותה של אימה. היא לא נרתעה. לא פחדה, אלא
עמדה בכיליון עיניים, כשהחל הרב את הברכה הראשונה מתוך שבע
הברכות, שמוטל היה עליו לזמר. קולו היה ערב, פניו צעירות למרות
הזקן השחור והעבות. הוא פתח את פיו וקולו ערב:

 "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם. שהכל ברא לכבודו..."

 הרב סלסל בקולו במיומנות רבה והיה לה זמן לחשוב על הדברים.
להסתכל סביבה ולחשוב. מן הקהל עלו מלמולי "אמן". אחד הקולות
היה סבה הזקן, האחרון שנותר מכל הארבעה, שבלתם לא אמה ולא אביה
היו עומדים איתה היום. היא חיפשה אותו, ההינומה והאורות היקשו
עליה והמעמד מנע ממנה מאמץ כן ואמיתי, להשלים את המלאכה. היא
תנשק אותו אחר כך. כרגע השתדלה, שיראה אותה גאה ויתגאה בעצמו,
שחי וקיים עד לרגע זה.

 "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם. יוצר האדם..."

 הפעם נוסף לקולו של הרב, מן ניואנס של תהודה, שהגיח מכל רוח.
ייתכן והצליח, אפילו הרב, להתעלות מעל לשירה הרגילה וליצור קשר
אמיתי ומיוחד, במיוחד לכבוד החתונה שלה, עם השמיים. קרן אינה
מאמינה גדולה בעצמה. היא מחזיקה מעצמה אתאיסטית גמורה. היא לא
צמה, לא שמרה כשרות ונמנעה ממשגל בנידה מטעמי היגיינה בלבד.
היא אמנם הלכה להיטהר במקווה, מאורע דוחה למדי מבחינתה, אבל
בשלב הזה היא הרגישה כמעט כמו קדושה. הקול שבא מהחלל - קודם
לכן קולו של הרב ועתה קולו של אלוהים חיים - קידש אותה בבלי
דעת ועם המון רגש. ואולי, בעצם, זה טיאסטו. בין אם זה בזכות
הראשון ובין אם בזכות האחרון, שוב עלו מלמולי "אמן", לטובת
הברכה השנייה, הפעם יותר מההיענות הראשונה.

 "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם. אשר יצר את האדם בצלמו.
בצלם דמות תבניתו. והתקין לו ממנו בנין עדי עד. ברוך אתה ה'
יוצר האדם..."


 עוד "אמן". קרן, אפופה התרגשות, חיפשה שלווה. זאת הייתה
התרגשות טובה אך היא רצתה את קור רוחה מלפני דקות מספר. את
עצמה, כשעלתה לבמת החופה. עיניה נעצרו, כשראתה את העיניים
הכחולות המתוקות, שלשמן היא עומדת, היכן שעומדת. הוא ראה שהיא
רואה, שהוא רואה אותה וחייך חיוך דק ומקניט, קצת נבוך ועם זאת
הולם, מנחם ומרגיע. הנה עוד סיבה להתחתן איתו. ברגעים המרגשים
ביותר, לטוב ולרע, היא תדע שהוא איתה. היא תוכל להישען עליו,
על הגזע האנושי, על הענפים המלטפים, על השורשים הנושאים אותו
אליה ועל התפרחת הכחולה, שהיא הפרי היקר, המשקף את ייעודו
מבחינתה - לפזר אהבה בעולם. הוא לא ממש הרגיע אותה, אבל היא
ניחמה במה שנתן לה.

 "שוש תשיש ותגל העקרה. בקבוץ בניה לתוכה בשמחה. ברוך אתה ה'
משמח ציון בבניה.."


 אמן. כן יהי רצון מלפניו לבעול אותה עכשיו. בשמחה היא תביא
לו בן. תביא לו בת. תתעבר כדי שאותה אהבה, שאין בילתה, תהפוך
לנפוצה ותתפזר לאוויר העולם, כמו מבול שוטף. היא לא האמינה על
עצמה, שתחשוב מחשבות כאלה. היא בסה"כ לקראת אמצע שנות העשרים
של חייה. היא נשבעה לעצמה, שתפתח קריירה, שתצא לעולם, תטייל,
תתנסה ולא תגביל את עצמה בהריונות וילדים ודאגות של מבוגרים.
אבל עם דוני, עם מה שיש לו... להם... היא תוכל לעשות את כל זה.
היא רוצה בזה והיא יודעת, שכמו שהוא נפלא אליה הוא גם יהיה האב
הנפלא ביותר לילדיה. דמעה קטנה החלה מבצבצת מתחת למסקרה ולה זה
לא היה כל כך אכפת. לפחות לא בשנייה הקסומה הזו.

 "שמח תשמח רעים האהובים. כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך
אתה ה' משמח החתן וכלה..."


 "ק-ר-ן!!!"

 אלא שבמקום נעימת אמן עמומה היא שמעה את שמה נצעק ולא בנימה
מעודדת. באינסטינקט פנה הראש אל עבר הקול ובינתיים, בפנים, בין
האוזניים, החלה לחשוב מהיכן היא מכירה את הקול הזה. מהיכן הוא
נובע ומדוע הוא גורם לרב ולדוני, לאביה ולאימה (שאותה היא חשה
מאחוריה, נעה באי נוחות) ולכל הקרואים לעצור את הטקס החשוב
בחייה. המבט מופנה אל כניסת האולם, אל השטיח האדום, שבמרכזו
אדם אחד.

"מה מוזר שביקשתי אותך
בדרכים לרוב..."


 מה לאה עושה לה בראש? היא צצה לנוכח הפנים המוכרות, המוסתרות
תחת זקן בן שבוע. מדי משטרת ישראל כחולים, קמוטים, מיוזעים
ומונחים עליו ברישול. השם עוד לא צף להכרתה, אבל היא זיהתה מי
הוא האורח הלא קרוא הזה. היא הרגישה מן בלבול, כשראתה את פניו.
היא לא חשבה עליו כבר יותר משנה, עד לערב זה ממש. עד לרגע בו
נזכרה מדוע פגשה את בעלה לעתיד. היא שמחה לראותו, שכן עצם
נוכחותו של דוני היה בה כדי להביא ארוכה לפגיעה שהסב לה, מי
שעתה היה בעיניה כה זר וכה מוכר.

"... עד שבאתי אל סף ביתך
והוא כה קרוב".


 הוא לא עמד במרכז השטיח, אלא הלך. למעשה, הוא הילך במהירות
רבה, כמעט ריצה. הוא היה כבר קרוב לחופה, צועק אליה משהו
סוריאליסטי. אפילו מקאברי:

"אל תעשי את זה! אסור..".

 קולו טבע לפתע בתוך כף יד גדולה. הענק הסקנדינבי היה שם
לפתע, אוחז את ידיו והחזה בלפיתה אחת גדולה של ימינו ובשמאלו
מקנה לו חובה של שתיקה. גידי התנגד, אבל זה לא עזר לו. היו שם
גם מלצר ומאבטח מן הכניסה הצטרף בתוך שניות מספר, אוחזים בידיו
ומשתדלים למנוע ממנו לשחרר אפילו ציוץ אחד. בכל אותו הזמן הוא
התפתל בכוח, רגליו מתעקלות ונגררות והוא דוחף איתן כל דבר שרק
יכול היה. הוא נפנף בהן באוויר, כשהסקנדינבי הצליח להניפו
באוויר למספר שניות. בכל פעם הצליח לברוח מעט מן היד הלופתת את
פרצופו והשמיע חצי הברה בצעקה. היו שם, "לא" והיו שם, "אל" ו-
"אס... " ובסוף, לפני פתח הכניסה, גם, "קר... ", אחד, אחרון.
ואז הוא והסקנדינבי נעלמו מעיניה.
 והיא לא ידעה מה עליה לעשות.
 היא רצתה לקרוא לו, לחבק אותו. אפילו לכבד אותו בנשיקה
ובברכה. היא התגעגעה אליו. אפילו נחמץ ליבה לראות אותו מובל
צורח ומשתולל ממנה, כאילו הוא באמת פושע זר. הרי בסך-הכול רצה
לומר לה משהו. כנראה משהו חשוב. הוא אדם טוב. הוא שוטר. תפקידו
בכוח להגן על התושבים ותמיד אמר שהיא התושבת החביבה עליו מכול.
ואז היא שנאה אותו. פחות מהשנאה, שבערה בה אז, אבל זאת הייתה
שנאה. זה היה קר יותר ועמוק יותר מכעס. אולי הייתה זו טינה.
עכשיו הוא נזכר? עכשיו, באמצע הכול הוא רוצה לומר לה, שהוא
אוהב אותה ושתחזור אליו? לא שהייתה יכולה להעלות על דעתה מדוע
תעזוב את דוני רק כדי, שיוכל... היא לא הייתה בטוחה בעובדות
הללו והיא התרגזה עוד יותר מכל זה. אימה הניחה עליה את ידה
לתמוך בה, חששה כנראה שתתעלף.
 "זה בסדר אימא", היא לחשה בקול, שרעד במילה האחרונה, "אני
רוצה להמשיך". היא הביטה אל עבר דוני וראתה פנים חתומות,
עיניים נשואות אל דלת הכניסה. הוא לא נראה עכשיו כל כך מתוק
וכל כך יפה. הוא לבש סבר פנים חמור, כעוס. בראשה אף עלתה המילה
"שטני". עכשיו היא צריכה אותו. עכשיו! היא מתמוטטת כאן בפנים
והוא בחוץ מחפש נקמה. רגע ארוך עבר והנה התרככו הפנים שוב והוא
חזר להביט בה, קורן ונפלא. המסכן! בחתונה שלהם דווקא עליו
לסבול מן העבר שלה, שתרתי משמע, רודף אחריה ומבייש אותו. היא
הייתה נבוכה וכמעט שנחנקה מדמעות. היא אפילו לא שמה לב מהיכן
הן הופיעו. הן פשוט הופיעו והיא עכשיו צריכה להתמודד עם זה.
אבל איך? לא ברור לה מה גורם להן, אבל היא חייבת להתגבר עליהן,
עכשיו ומיד. במעשה.
 "אני רוצה להמשיך".
 כמה ברכות היו עד עכשיו? מתי כבר תבוא הכוס? מתי תוכל לראות
אותו מבלי לאמץ את עיניה מבעד לכסות, שלראשה. היא רצתה לנשק
אותו כבר. לחבק אותו כבר. לרקוד איתו מעט, אם בכלל ואז לפשוט
את השמלה הזאת ולמצות את תאוותה אליו. היא הייתה ספקנית לגבי
מיצוי התאווה, אבל חשבה שתוכל ליצור התחלה טובה מאד למשימה
ארוכת השנים, שעלתה בראשה. החברים שלה, המשפחה שלה, האהובים
עליה וגם אפילו אלו, שטרחו להגיע ממרחק כה רב לכבודה, שכנו
בתודעתה כאילו הייתה אוטיסטית, נעולה מן העולם ומרוכזת בדבר
אחד בלבד. הברכות הללו כל כך ארוכות. כל כך מענות. איפה גן
העדן והיכן השמחה? היא חסרת סבלנות וחסרת מנוחה. היא ידעה שהרב
היה רעיון שלה, לפחות בעקיפין והיא התחרטה עכשיו על ברכותיו
המתישות וכוונותיו הטובות, שיובילו אותה בקרוב לגן עדן, אך
כרגע היו עבורה גיהינום.

"ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם. אשר ברא ששון ושמחה. חתן
וכלה. גילה רנה. דיצה וחדוה. אהבה ואחוה. ושלום ורעות. מהרה ה'
א-להינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה
קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחפתם ונערים ממשתה נגינתם.
ברוך אתה ה' משמח החתן עם הכלה... "


  "אמן, אמן, אמן", ענתה המקהלה. הרב אמר את המילים מהר, שכן
גם הוא ידע, שהכלה והחתן (אם כי רק לגבי הכלה הוא היה משוכנע)
רוצים, שכבר יכריז עליהם בעל ואישה. בעיניים כלות חיפשה הכלה
את הישועה האדומה והנה היא באה, בגביע קריסטל גדול ושקוף,
נוזלית ועמוקה ומבשרת את תומה של ההמתנה הארוכה. הרב מלמל
משהו. היא לא שמעה. הוא אמר משהו לדוני אבל לא ניכר עליו,
שקיבל מדוני תשובה. האמת, זה לא ממש עניין אותה.
 הנה וכמעט נסתיימה התביעה, שתובעת המסורת ממנה, היא שכבר
מזמן נעזבה ועכשיו היא שוב איתה, מחבקת וחונקת ומושכת את הזמן,
יותר ממה שיכולה אישה שפויה לשאת. נושא הגביע לא נראה כאורח
ובאמת כך הדבר. זה הבאטלר שעמד לרשותה בצרפת, משרתו האישי של
בעלה. היא לא הרשתה לעצמה לחשוב, על מה ההפרעה. מה שהיה היה
ולא היה יכול לקרות אחרת. ליבה שהלם באורח סדיר ניסה למצוא
עכשיו את הקצב מחדש. היה לא קצב, מטורף והיא רצתה שלווה. עכשיו
נראה הכול מאוים והיא כבר רצתה לגמור עם כל זה. הרב אמר את
המילים בקול רם:

 "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם. בורא פרי הגפן".

 היא חייכה לעצמה. התכנסה בעצמה. היא חשבה על כלום. ראשה
התרוקן. המילים מחקו פתאום, את כל מה שקרה. היא ראתה את הרב
מקרב לשפתיו את הגביע, שהחל נעלם בין שערות זקנו העבות. הוא
הטה את ראשו לאחור, לוקח מלוא לוגמיו מן הנוזל האדום. הוא עשה
זאת, שלא כדרך הרבנים האחרים, אלו שלוגמים מן הקצה מעט ורצים
לחתונה הבאה. הוא עמד שם כדי לתת שואו וודאי גם תוגמל על כך
ביד נדיבה. בטח אריקה דאגה לכך... ואז נשמע קול יריקה משפריץ
מן הרב וההינומה התכסתה בכתמים אדומים, שהסתירו ממנה, רק לרגע
קצר, את העולם.
 הכלום שבראשה התחלף בבלבול, שהתחלף בפליאה, שהתחלף בתמיהה
וחזר לבלבול, שהוריש את מקומו לזעזוע עמוק ותחושת גועל. קרן לא
אכלה כלום באותו היום ואפילו בלעה חצי קזאנקס, בעצתה של אריקה.
היא בכל זאת רצתה להקיא את נשמתה בו במקום, אבל לא היה לה מה.
לכן היא פשוט עמדה שם וספגה את המאורעות, כפי שספגה ההינומה את
הנתז משפתי הרב. הרב היה על בירכיו, מתבונן באימה על ידיו.
הכוס השבורה כיסתה את הבמה באדום עמוק, שהתפשט באיטיות מחליאה,
כאילו היה זה דם. ברקע, מאחורי דמותו של דוני וכנגד כל היגיון,
חלפה באוויר האולם דמות, במהירות שהעין לא יכלה לתרגם בהצלחה.
טוני כבר לא עמד על יד דוני. היא שמעה את אמה צורחת, את אביה
מבוהל. האולם כולו החל להתמלא בשאגות, חבטות, יבבות, קולות
ניפוץ ויללות וכן צלילים שלא מן העולם הזה. קולות שמעולם לא
שמעה וידעה, שלעולם לא הייתה רוצה לשמוע. מישהו דחף אותה קדימה
והיא כמעט מעדה על הרב הכפוף. למזלה דוני היה שם, הוא תפס אותה
מסתובבת, עומדת ליפול על גבה. הוא החזיק בזרועותיה מאחור וגופו
היווה לה משענת - מקום להחזיר לעצמה את שיווי משקלה. ההינומה
נפלה לה ועתה יכלה לראות את המתרחש סביבה. היא ידעה שתשא את
המחזות הללו איתה עד לקבר.
 אורחים זינקו מן הקצה הימני (שקודם לכן היה לשמאלה), אל הקצה
השמאלי (שקודם לכן היה לימינה) של האולם. חלקם דילגו במהירות
בין השולחנות. חלקם זינקו משולחן לשולחן. חלקם פשוט זינקו
לרוחב כל האולם. היא ראתה את סבא מפרפר על כיסאו. היא ראתה
אנשים נסים בפחד לעבר הכניסה, שעכשיו לפתע הפכה להיות יציאה.
אלו שנותרו באולם, שהיו בני משפחתה, מכרים וחברים, אנשים שהם
חלק מחייה ואחר כבוד הזמינה להשתתף בשמחתה, הפכו לטרף בידי הצד
של החתן. היא ראתה את הצמה השחורה של הסיני מצליפה לאוויר את
ראשה של רונית. מהכניסה פסע פנימה הסקנדינבי, אוחז בידו זרוע
בשרוול כחול, שבעים אחוז פוליאסטר ושלושים אחוז כותנה. היא
ראתה את בעלה של ליבי מכה בכל כוחו על גבו של הסקוטי השמן,
שרכן מעל ליבי, רק כדי לספוג סטירה, שהניפה אותו לאוויר האולם
וחזרה, מרחק של חמישה שולחנות. הוא התרסק ברעש אל תוך אחד
הכיסאות, גופו תלוי כמאריונטה עזובה, על הכיסא שכמעט וקרס.
ראשו סובב לזווית, שלא הותירה לו זמן בעולם הזה. הסקוטי היה
גדול ושמן מדי, מכדי שתראה מה הוא מעולל לליבי, אבל ידעה למי
שייכת היבבה, שהפכה לצרחה, שהפכה לאנקה מחרחרת. גייזרים
ארגמניים החלו מתפרצים ברחבי האולם, מפזרים עננים של דם לכל
עבר. היא הסיטה את מבטה מן המראה המזעזע, עיניה נפלו לימינה על
גופה מרוטשת. הצוואר קרוע, השיער, שכנראה היה מתולתל, היה ספוג
בדם ודבוק לפנים. היא רצתה שוב להקיא, כשנזכרה איזו שמלה אמה
לבשה.
 בשלב הזה היא הסתובבה במהירות אל דוני. מסרבת להאמין, היא
קברה את פניה בחזהו והחלה לבכות כפי שלא בכתה מעולם. היא
הרגישה את ידו מלטפת את ראשה ומצמידה אותה קרוב אליו.
 "ששש..", הוא לחש לה והיא פרצה בגל חדש של דמעות.
  היא ייבבה, "למה", או שאולי חשבה שייבבה זאת. היא הרגישה את
המייק-אפ הופך לבוץ ומציק לה מספיק, כדי שתנתק את פניה מחולצתו
המלוחלחת. היא לפתע הייתה מודעת לידו, מונחת תחת סנטרה ומגביהה
את ראשה, כדי שתוכל להביט בפניו. ואז היא ראתה את המבט המזלזל,
המנוכר. הכחול של הים היה לכחול סערה. לכחול של חבורה ולא כחול
של שמיים. היא הייתה המומה. למרות שהחזיק בו, סנטרה רעד. טוני
הגיח מאחורי דוני והניח את ידו המגואלת על כתפו של "בנו".
 "?Bella Adonis, bella. Vitae".
 "מ... מ... מה קו... קורה פה?", בקושי רב, בבהלה גדולה,
הצליחה קרן ללחוש. אדוניס רק חייך, חושף זוג ניבים ארוכים
וחדים.
 "ברוכה הבאה למשפחה..."







 למחרת... מעט לפני חצות... מטיילת בטיילת, דמות בשמלת
אורגנזה וסאטן הדורה. מהממת ביופייה. בקונטראלטו, שאינו מן
העולם הזה, היא מפזמת על סף טירופה את אותו השיר חזור ושורר:

"למדני אלוהי ברך והתפלל,
 על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל,
 על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום.
 לדעת, לייחל, להיכשל.
 למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
 בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל
 לבל יהיה עלי יומי היום כתמול שלשום,
 לבל יהיה יומי עלי הרגל".



נכתב בעקבות הסדנא ה- 43, תחת הכותרת "הקולקציה החדשה של
כאוס", בגירסא קצרה יותר







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-ואז אתה אומר
לו "שלח את
עמי!!!"

-רגע עם גלויה
או מעטפה?

- זה לא עניין
לצחוק!

-בסדר... רגע
למה לך לשלוח את
עמי תשלח את
תמי!




משה מריץ צחוקים


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/7/04 23:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמרוד דור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה