הכל התחיל בגלל מודעה קטנה בעיתון:
"שלום, שמי מיכל ואני אוספת חטאים"
קשה להישאר אדיש, במיוחד בימים של קדושה חמקמקה.
עוד באותו יום יצרתי קשר עם מיכל.

נפגשנו.

היו לה עיניים יפות והחמאתי לה על כך .
היא לא החמיאה לי ורק הציעה משהו קל לשתות.
"לגמתי ושאלתי בלי הקדמה: "למה בדיוק הכוונה במודעה שלך?"
היא חייכה ואמרה:
"אני לא יודעת , אבל כל כך הרבה היו מוכנים להחליף את החטאים
שלהם..."
"אתה מרשה לי לשאול שאלה?" פנתה בקול ידידותי.

הנהנתי.

"תחשוב שוב פעם, באמת היית מוכן למכור את כל החטאים שלך...?
איזה אדם היית בלעדיהם?"
"פשוט", עניתי בלי לחשוב," זח יותר, טהור יותר".
"אתה בטוח?" הקשתה.
"אני חושבת שהחטאים הם היופי האמיתי שלנו, הם פינות המסתור
שלנו הם המקום שאנחנו בורחים אליו בלי שימצאו אותנו."
"בלי החטאים, אין פינות מסתור, הכל חשוף, אין במבט לשמש זיק של
התרגשות, צריך להתגעגע לאור יום, לקדושה שבנו".
חכמה הגברת הצעירה,
"ובחטאים אין קדושה?" כפונה אל מקור סמכות.
"אני לא יודעת, אני רק יודעת לאסוף גם אותם..."

בדרך חזרה הביתה, פלחתי שקית שוקו מחנות, היה כבר בוקר.
לפלח זה לא חטא כל כך נורא נכון...?

הגעתי הביתה.

הדלת היתה פתוחה.

איזה באסה פרצו לי.

איזה אנשים.