השעון מתקתק. עוד שניה ועוד שניה עוברות. רגעים שלמים חולפים
וחומקים מחיי. ואני הרי יודע שהחיים קצרים וחייבים לנצל כל
רגע, אבל מה כבר יש לנצל? הנה, למשל עכשיו, האם אני מנצל את
הרגע? ומה זה אומר? שאני צריך לקחת כל רגע ולמצות אותו או
שאולי עליך להספיק כמה שיותר רגעים, כי בכל זאת למי יש זמן ב70
שנה להתעסק בשטויות? הרי חייבים לרוץ! אבל לרוץ לאן? למה אף
אחד לא מסביר אחת ולתמיד את הדרך?
כשטיילתי במדבר והרגליים לקחו אותי למקומות המשונים והמוזרים
ביותר בלי שיהיה לי שום מושג לאן אני הולך היה לי שם מדריך
להסביר לי מה הדרך הנכונה ואיך הדבר נוצר(ים ששקע/השבר הסורי
אפריקאי) ומדוע כדאי ללכת במסלול הזה ולא הזה. אז למה כאן,
בחיי שהם הרבה יותר מהליכה במדבר ואפילו מכילים הליכה במדבר
אין אף מדריך? איש לא מצפה מאתנו לדעת לבד את דרכנו במדבר,
מדוע כולם מצפים מאתנו לדעת את דרכנו בחיים? אמנם אנשים עלולים
לטעון שאני טועה בהשוואתי כי הרי חיינו אינם כמו מדבר ושום דבר
בהם לא נגרם בגלל השבר הסורי אפריקאי, אך בכל זאת, יש בהם גם
שברים! וגם סורים ואפריקאים! והמון! ולפעמים אפילו את השברים
גורמים סורים ואפריקאים, כמו במלחמת יום כיפור...
אמנם הייתי יכול לתכנן את חיי יותר טוב, הייתי בודק כל פרט
ופרט ומסדר את הכל כך שכל התכנית של חיי תעבוד, אך בשביל תכנון
כל-כך ארוך צריך זמן, ואם אשקיע זמן בלתכנן ולא לעשות לא אנצל
את הרגע והוא יחלוף. אח! לו יכולתי לעשות לרגע "סטופ" בקלטת
הזוועתית הזאת! איך הכל היה משתנה! הרגעים היו עומדים ולא
מחכים שאנצל אותם ואני הייתי יכול לתכנן את חיי בשקט בלי לדאוג
לרגעים שחולפים או לשבר הסורי - אפריקאי שממשיך להתפתח.
אך איש לא עושה "סטופ", איש לא יגיע אל חיי בשביל לעצור לי את
סרט הזוועה הזה, בחיי אני לבד.
הנה אני, שוכב פה על המיטה ומטיח את הראש בקיר לצלילי מחשבותיי
חסרות הפשר באין שום דבר אחר יותר טוב לעשות. עוד רגע חלף
והתבזבז, והשעון עוד מתקתק.