לפני כמה ימים, יצאתי כהרגלי מביתי לקראת הצבא. בירכתי את אמא
ואת האחים לשלום, שיהייה להם יום טוב. פתחתי את הדלת, לקחתי את
הזבל. נתתי לאמא את העיתון שהיה על הרצפה והזמנתי את המעלית
בעוד ששמתי את האוזניות על אוזניי והתכוננתי לשמוע את מוזיקת
הניו מטאל הרגילה שלי.
לפתע שמתי לב כי הדלת של השכנים נפתחה. ידעתי שמדובר בשכן שעבר
התקף לב וכמה אירועים מוחיים השנה.. אשתו ביקשה שאחכה לו. לא
חשבתי אחרת. עברו מספר דקות עד שנכנס למעלית.
בעבר, לא ממש היה לנו קשר אליהם. בקושי אמרנו שלום אחד לשני,
אבל בכל זאת, הורדתי את האוזניות ובירכתי אותו לשלום.
"לא הבנתי אם היא אמרה לך לחכות לי או לי לחכות לך עד שניכנס
למעלית" אמר בחיוך. חייכתי.
הוא שאל אותי לשלומי, איך בצבא ועניתי תוך כדי התעניינות
בשלומו.
לאחר שיצאנו מהמעלית, חיכיתי עד שיצא מהמעלית ולבסוף פתחתי לו
את דלת הלובי עד שיצא החוצה ולא יצטרך לדאוג לתפיסת הדלת בעוד
שהוא הולך עם מקל הליכה.
לאחר לצבא, היה הדבר האחרון שהיה בראשי.
לאחר שיצאנו, הוא הודה לי ואמר:
"אתה יודע מה, כולם אומרים, הנוער שם היום לא איכפתי, לא
סבלני, לא עוזר.. אני ראיתי מה עשית, איך שעזרת לי. אני חושב
שהנוער של היום הוא מצויין.
אני מרגיש שהכל יהיה בסדר."
הוא הלך לדרכו ואני לשלי לאחר שבירכנו אחד את השני ליום טוב
ושבוע טוב.
הרגשתי כלכך טוב פתאום. זהו דבר כלכך נדיר ונפלא שאדם בגיל
80+, במצב גופני לא טוב, כשהמדינה נמצאת במלחמה ואנשים נהרגים
יום יום מפעולות טרור, מרגיש ש"הכל יהיה בסדר".
הוא מרגיש שהוא יכול לנוח על משכבו בשלום בכך שהוא יודע שהכל
יהיה בסדר כשילך לעולמו.
הלוואי שבעוד 60 שנה בערך, בתקווה שאחיה ואהיה בריא עד אז, שגם
אני ארגיש כך ולא אצטרך לדאוג יותר מדי לעתיד צאצאיי.
למרות שלוקח 40 שניות למעלית לרדת מקומה שלישית עד למטה, אלו
היו 40 השניות הארוכות ביותר שידעתי וגם המופלאות יותר.