את "מה עובר לה בראש", מחקתי לאחר שביקשה כי לא אכתוב עליה.
אני מכבד אותה ולכן גם כאן לא אכתוב עליה. אני אכתוב על הרגשות
האמיתיים שאני חווה כרגע.
היא הייתה אצלי עד לפני רבע שעה. ראינו את "שומר הראש". לא את
הכל, מהאמצע ככה. דיברנו ולבסוף נפרדנו. "המשכנו" לראות את
הסרט. אני לא יודע מה איתה, אבל אני לא החזרתי את המשקפיים
לעיניי ולכן לא צפיתי בסרט.
לא יכולתי להתעלם מהרגשת הריקנות שהחלה לאפוף אותי. לא הרגשתי
שמחה, לא הרגשתי את החום שנוצר מפני שכיביתי את האוורור (היה
לה קר). לא הרגשתי רעב או צמא. פשוט לא הרגשתי כלום חוץ מאכזבה
וכאב.
ליוויתי אותה למטה. פתחתי לה את הדלת כהרגלי בפעם האחרונה,
ליוויתי אותה לאוטו והיא נסעה.
לא נישקתי אותה לשלום. הרגשתי שזה יהיה מיותר מפני שהיא לא
באמת התקרבה אליי בתקופה שהיינו.
עליתי במעלית ושמתי לב שהניצוץ בעיניי דהה. פניי קיבלו מן גוון
אדום ועיניי נראו מאוד עצובות. זו פעם ראשונה שאני מסתכל על
עצמי במראה לאחר בשורה רעה כלשהי.
לאט לאט אני מרגיש את התחושה הריקנית מתחלפת בעצב. דמעות
זולגות מעיניי ברגעים אלו. הלב כל-כך כואב...
המחשבה שאין לי למי לקום מחר בבוקר מעציבה אותי מאוד וכרגע
אפילו קשה מנשוא.
קבענו להישאר בקשר ולנסות אולי בעתיד אם "התזמון יהיה נכון".
משום-מה אני מרגיש שזה לא יקרה.
קשה לי להמשיך לכתוב. אני אנסה ללכת לישון עכשיו. לילה טוב.