New Stage - Go To Main Page

אלון לוין
/
מה עובר לה בראש?

היי.
עכשיו חזרתי מעוד יום מטורף בצבא. אחריו הייתי בפסיכומטרי. דבר
שלא עושה שום דבר חוץ מלשגע את האדם ומכניס כסף למשוגעים
האמיתיים, אלו שהמציאו את המבחן הזה.
היום יש לה יום הולדת. יותר נכון, אתמול (כבר אחרי 12). חגגנו
אצל סבא וסבתא שלה. בחצר הבית שלהם ביום שלישי. ידעתי שרוב
החברות שלה והמכרים יסתכלו עליי במעין זכוכית מגדלת מאחר ואני
החבר שעליו הם שמעו כל-כך הרבה.
באותו יום, גם חגגנו בבית ואייל (אחי הקטן) שבר את משקפיו. היה
די מצחיק לראות אותו מתעוות עם המשקפיים הישנים שמספרם היה
נמוך מדי. בכל זאת, תיקנתי לו את החדשים עם קצת סלוטייפ וכמעט
שלא שמים לב שהידית נשברה.
ראיתי שאני עומד לאחר וגם תיכננתי לקנות לה פרחים. את המתנה
האמיתית אני מתכוון לתת לה ביום שבת. כשנחגוג חודש. בדרך כלל,
נורא מתרגשים לקראת ה"חודש".
קניתי לה זר פרחים יפה והגעתי לביתם של סבא וסבתא שלה. הכרתי
שתיים מחברותיה והיה נחמד בהתחלה.
לאחר מכן, החלו להגיע אנשים מהצבא. הם לא היו יותר מידי
ידידותיים והם החליטו להתעלם ממני. לגמרי. האמת... זה לא כל-כך
הפריע לי. רק היה חשוב לי שהיא זו שתהנה. היא חשובה לי.
החבר'ה של הצבא סגרו מעגל בכיסאות ומצאתי את עצמי מחוצה לו יחד
עם עוד זוג חברים שלה ואחת מחברותיה שאני דווקא מאוד מחבב.
הייתה אווירה די נחמדה אבל לא הרגשתי שייך. היא די נקרעה בין
כל הסובבים ולא ידעה עם מי להיות ואיפה להיות.
יצאנו לסיבוב בחוץ והיה די נחמד. חשבתי שהיא שכחה ממני בתחילה.
היא נתנה לי תשומת לב פה ושם אבל בכל זאת, רגש האי-שייכות גבר.
בשלב מסויים התקשר אליי דרור שהבין שאני צריך קצת עידוד
מהודעות הSMS ששלחתי לו. דיברנו כמה דקות ולאחר מכן חזרתי
ל"מעגל המחאה" שהקמנו זוג החברים, החברה שלה ואני. היה ממש
נחמד הפעם. הם נתנו לי הרגשה באמת טובה.
לאחר מכן חבר טוב הגיע (אותו אחד שהכיר בינינו) והוא גרם
לאווירה להיות נחמדה יותר. הוא די הרס לעצמו את הסיכויים עם
אחת מהחברות שלה שהוא מאוד רצה לאחר הערה די מיותרת וחסרת טעם,
אבל אני לא דואג לו. הוא תמיד ידע איך להסתדר בחיים.
המסיבה החלה להיגמר ונשארתי איתה עד הסוף. עזרתי כמה שיכולתי.
סחבתי את ערימת הכיסאות למרות הבעיות בגב שאני לא חושב שהיא
יודעת מהן. העיקר שהיא לא תצטרך לסחוב את הערימה הזו. כמעט
והתמוטטתי מהמשקל.
היה נחמד בסופו של דבר. כיף לי איתה. כיף לי כשאני והיא ביחד.
יש דבר אחד שמונע מהפרפרים לצאת לחופשי בחלל הבטן בכל פעם שאני
רואה אותה וזה חוסר הפתיחות שלה כלפיי.
אני מנסה להראות לה כמה אני רוצה אותה. כמובן שלא בצורה
מוגזמת, אבל אני שולח פה ושם הודעות ששם אני אומר שאני מתגעגע,
שאני חושב עליה. אבל בד"כ התשובה שאני מקבל היא: "תודה".
אני יודע כמה קשה לה כי בכל זאת, היא עכשיו בת 20 ואני הקשר
הרציני הראשון, אבל אני צריך את הפידבק הזה ממנה. צריך לשמוע
שהיא גם מתגעגעת. שהיא גם חושבת עליי... שהיא גם רוצה אותי...
ביום שבת אנחנו נחגוג את ה"חודש" המיוחל... אני רוצה לעשות לה
משהו מיוחד. יש כבר תכנון רומנטי אבל אני מרגיש שאני לא אוכל
לתת 100% מעצמי כל עוד אני תלוי באוויר... מתחוללת אצלי סערת
רגשות כרגע. אני לא יודע מה אני מרגיש כלפיה. אני רוצה לדעת,
רוצה להוציא הכל החוצה אבל הכל ממאן לצאת מאחר ואני לא יודע מה
עובר לה בראש לגביי...
השתניתי בשנתיים האחרונות. מאדם סגור לכל עובר אורח, הפכתי
לאדם פתוח, שלא פוחד לחשוף את רגשותיו. אבל לפתע כל זה השתנה
עכשיו.
אני פוחד לומר דברים שירחיקו אותה, שירתיעו אותה, אבל מצד שני,
כמה זמן אדם יכול להחזיק את רגשותיו בבטן?



כנראה שאלוהים עשה את הדברים כך בכדי שנדע להעריך את הדברים
האלו כשעוד הם בידינו. כנראה שאני עדיין לא מעריך את זה כראוי
ולכן הכל מתעכב...
הלוואי והדברים היו פשוטים יותר...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/7/04 21:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון לוין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה