חתכים, הרבה חתכים, אתה עושה עוד אחד לאורך היד.
אתה עדיין לא מגיע, אתה מרגיש את הכאב אבל לא מרגיש את הסבל.
משהו חסר, אתה מנסה חזק יותר, בכל הכח.
אתה מחטט עמוק יותר  ויותר...וכלום. רק אותו כאב עמום.
משהו חסר, חסר הפחד, הפחד שישלב את הכאב לסבל.
אתה לא מכיר את הפחד, אתה לא יודע מהו, אצתה רק יודע שזה
המרכיב החסר שלך.
אתה סוגר את הפצעים לבנתיים, זורה מלח לחיטוי ומחליט לחפש את
הפחד.
בתעלות ובחורים כבר חיפשת, כנראה שהפחד גדול מסתם משהו קטן
שיזחל אל החור בקיר.
אתה עולה לרכבת עם אינסוף קרונות, ומבקש שיעירו אותך כשיגיעו.
בכל תחנה עולים עוד ועוד, גם להם חסר משהו, גם הם רוצים לפחד.
בקרון שלך יש מישהי שמכסה את עצמה בשמיכה. היא לא נראית כאילו
היא צריכה להרגיש את הפחד. ככל שעוברים יותר תחנות הפרצופים
משתנים לעמומים יותר, כבר לא אנושיים.
אנשים עם קרניים, שדים עם תיקי מסמכים, נימפות במכנסי עור,
כולם עולים לרכבת בדרך אל הפחד.
"את לא באמת ישנה , נכון?"
"לא"
"אז למה את עושה את עצמך?"
"אני מתחבאת, אני מדמיינת איך זה לפחד"
נשארו לך כמעט אינסוף תחנות עד למפעל נפחד.
אתה לא רוצה לישון אתה לא רוצה להשאר ער.
הרכבת עוברת ביער, ובקרון שלידך השדים והנימפות פתחו במסיבה,
שום סימן לפחד.
אתה רוצה לעשות סיבוב על הרכבת ולראות איך נראים אילו שלא
יכולים לפחד.
"אל תעזוב אותי פה לבד"
"את מפחדת"
"לא, עדיין לא, פשוט לא נעים"
"את רוצה לבוא?"
"לא, רק לא להיות לבד"
הפצעים מגרדים ורוצים להפתח שוב, אבל אתה לא תתן להם את
התענוג של כאב בלי פחד.
עוד תחנות ועוד עולים, אבל אין להם פנים או דמות, רק קולות.
אתה מסתכל על השמיכה, בנשימות קטנות היא עולה ויורדת. אתה לא
מבין למה יצור קטן כזה יחפש את הפחד.
הרכבת עוצרת, נשמעים קולות התלהבות משאר הקרונות, רק הקרון שלך
שקט, מחכה.
כבר הגענו? זהו הפחד?
אתה יורד מהרכבת והולך בשביל המסומן לעבר בניין מראות עגול.
הפצעים מתחילים לצעוק כאילו מרגישים...אתה לא מרגיש.
והם צועקים מסתחררים סביב עצמם, כל הנימפות במכנסי עור, כל
אותם אנשים עם קרניים , הם מרגישים.
מטהר האויר מוציא את אדי הצביעות החוצה. אדי הבדידות והמודעות
עצמית מוזרמים פנימה.
ורק אתה לא מרגיש .
הם צורחים מפחד ואושר, ורק אתה לא מרגיש.
אולי במקום לעמוד פה תעלה על הרכבת שנוסעת אל הרגש?