האזינו ידידיי
למר עברי.
הכירו עמיתיי
את שחור גורלי.

עורבי הגליל
ארבו לערגתי.
קול חליל,
כואב לחידלוני.

שיני העצבות
נגסו בבשרי.
לסתות הבדידות,
הגירו דמי.

בציקלון כמיהתי,
נותרו רק שברים.
בעביט אושרי,
ישנם אך נכאים.

כל מחשבותיי -
קש וגבבה...
כל חפציי -
חסרי תכלית ומטרה.

ובעודי אך בעלומים,
על נפשי יש כבר פרחים.
שורת אנשים אלומים,
מספידים את אהבתי.

ללא נפשי,
אני בן חרולים.
בלא כמיהתי,
אני בין שאולים.

טפחה היא על פניי,
ולבי - כעיר פרצות.
שימעו זאת רעיי,
כבו הם - האורות.