האורות כבויים כבר מזמן,
הרחוב שומם, אין שם אף אחד,
רק ילד עצוב, נמוך ושמנמן,
שברוח הקרירה גופו נרעד.

תשע בערב והוא נד ונע,
הוריו הישנים לא יודעים שברח,
לאן הוא הולך לא ידע,
חמוש בסנדוויץ' עם ממרח.

מחייו העלובים כבר שבע,
גר בבית עם הרבה ילדים,
כך שמעולם לא קיבל אהבה,
אביו אותו אף פעם לא הרדים.

הגשם מטפטף, גופו רטוב,
אך הוא לא יפסיק את דרכו,
ילד קטן שמעולם לא זכה לטוב,
ילד שהתבגר בעל כורחו.

ילד קטן, רכבת ענק,
יחסי כוחות בלתי הוגנים,
היא צפרה -- הוא שתק,
ועכשיו הוא נח מתחת לאבנים...