קולה של המנהלת הציף את מסדרונות בית הספר מתוך הרמקולים
הענקיים:
"היום תערך בדיקת כשירות לכל תלמידי בית הספר, ההשתתפות חובה"
כל התלמידים היו שמחים ומאושרים כי זה על חשבון שעת לימודים,
אבל אני ומרינה היינו עצובים ביותר, שנינו ידענו שמרינה לא
תעבור, היא לא מתאימה למכונה.
"הם בטח יגלו שאני לא מספיק מאושרת או שאני לא מאמינה שהמלחמה
מוצדקת וישלחו אותי לחינוך מחדש"
הייתי מדוכא כמו תחת רטוב ביום קר במיוחד, לא רציתי שזה יקרה
לה, היא הייתה האדם היחיד שדיבר איתי, ובנוסף לזה הערצתי אותה,
היא הייתה עושה דברים אסורים כמו לשתות מעין חומר אסור בשם
אלכוהול שהיא הייתה קונה מכל מיני אנשים שהיו מזקקים אותו
בבית, או שהיא הייתה לפעמים נוגעת באיבר האסור כדי להעביר את
הזמן למרות שבשעורי חינוך מיני אמרו לנו שזה חטא, ובנוסף לכך
גם היו לה בבית דיסקים מחתרתיים שהיא מצאה אצל כל מני זקנים
מטורפים, השירים בדיסקים האלה היו ממש אמיצים, הם לא דיברו על
הערצה למכונה, מרינה הסבירה לי שחלק מהם מדברים על משהו שנקרא
"אהבה", היא אמרה שאהבה זה מה שאני מרגיש כלפיה, שאלתי אותה אם
גם היא מרגישה את זה אלי אז היא ענתה שלא בגלל שאני שמן ומכוער
אבל היא אוהבת להסתובב איתי כי לא אכפת לי לחטוף ממנה סטירות
בעורף מדי פעם, לא הבנתי.

הרמקול הקריא שמות, התלמידים נכנסו אל החדר שהוסב לחדר בדיקת
הכשירות, כולם יצאו משם תוך עשר דקות מחייכים וצועקים: "עברתי,
עברתי" תורה של מרינה התקרב, היא לא תעבור, ישלחו אותה לחינוך
מחדש, פרפרים עפו לי בבטן וידי הזיעו.
שמה הוקרא ברמקול, היא נכנסה בלי לומר דבר, אפילו לא אמרה לי
שלום, שאר התלמידים מקללים אותה בזמן שהלכה אל הדלת, כולם שנאו
אותה, כולם פחדו ממנה.
חיכיתי בחוץ את העשר דקות הכי ארוכות בחיים שלי, רציתי להקיא
על הרצפה ואז היא יצאה, לא היה לה חיוך על הפנים אבל היא פשוט
התקרבה אלי, נתנה לי נשיקה קטנה על הלחי ואמרה: "עברתי"
מעולם לא הייתי מאושר כל כך.
ואז הקריאו את שמי, פסעתי אל החדר והתיישבתי בכסא, התחלתי את
הבדיקה.

הם פשוט בעטו אותי החוצה מהחדר, כאבים כאלה לא הרגשתי בחיים
שלי, שמעתי קול: "הבחור הזה כאן, נכשל!!!, הוא מרשה לעצמו לחוש
אהבה ועוד מצפה להיות כשיר לחיים תחת המכונה, אל תדאגו, הוא
עוד יגיע אל החינוך מחדש" ההלם לא הרפה ממני, עדיין לא הבנתי
מה קורה בדיוק, לא האמנתי שזה קורה לי.
קבוצת התלמידים שבחוץ התקרבה אלי כשעל פניהם מבטים שאינם
משתמעים לשני פנים, הם רצו לעשות לי לינץ, חשבתי שהמורים שלי
או האנשים שעשו לי את הבדיקה יגנו עלי, אבל הם רק עמדו בצד
וחייכו, עשרות ילדים עמדו סביבי ובעטו בי, אני לא זוכר אם
בכיתי, סביר להניח שכן,
זה אסור אבל עכשיו זה כבר לא משנה לא?
פתאום ראיתי לפני את מרינה, היא עמדה שם קפואה, אפילו עכשיו
המראה שלה גרם לי לחמימות בבטן, הרמתי אליה את ידי כמתחנן
לעזרה אבל היא רק אמרה: "לך חפש את החברים שלך מכוער שמן"
הבעיטה שלה ריסקה לי את הפנים.