אני רואה אותו, כל כך קרוב אליי, אך יחד עם זאת, כל כך רחוק,
ורק רוצה שעכשיו, אבל עכשיו, יבוא ויגיד לי שהוא רוצה להיות רק
איתי,
והרי כל חיי חיכיתי לרגע הזה, אז למה הוא לא עושה את זה?
למה הוא לא אומר לי שהוא כן אוהב אותי, למה הוא מתעלם?
ואולי זאת אשמתי. מה, לא התנהגתי טוב? אולי זה הבושם.
לא, לא, לא. זה לא זה. דברים כאלו הם שטותיים. רגע, אולי זאת
אני שצריכה לגשת אליו? אולי הוא מחכה רק לי? רק רוצה, שאני
אבוא ואגיד לו; "היי, חבוב, אני אוהבת אותך". לא. גם לא טוב.
אבל, הרי גם אני רוצה את זה. שיגיד לי; "היי, חבובה, אני אוהב
אותך". כן, ככה אני רוצה. אבל לא כל מה שאני רוצה- אני מקבלת.
צריכים להשלים עם זה, לא?
בכל מקרה, יש בגוף האדם עיניים, נכון? יופי, אז למה יש גם פה?
הרי עיניים יכולות להגיד כל כך הרבה, לעתים גם דברים שהפה לא
יכול להגיד. כל כך רוצה, אבל לא יכול. והוא, עיניים ירוקות,
שלי. אוי, יותר נכון- שלו. אבל אני רוצה שהן יהיו אצלי,
שיסתכלו רק עליי, טוב, אולי זה מה שהן עושות. אבל אני רוצה שהן
יסתכלו עליי, ויחד עם זאת שאני אדע שגם הוא נמצא שם. שהוא
בפנים. מחייך אליי, עם הפה, שמעביר מסרים בלתי מילוליים
לעיניים, שאומרות הכל.
יש גם ידיים, נכון? אז למה שלו מונחות לצידי הגוף שלו? למה הן
לא עוטפות אותי בחום ובאהבה שאני כל כך צריכה ממנו? והרי כל
אדם זקוק לאהבה, ולא רק של משפחה, אהבה של בן או בת זוג. מישהו
שיכול להרגיע אותך בחיבוק חזק חזק שרק הוא יודע לתת. מישהו
שינגב ברכות את הדמעות מתי שצריך. מישהו שיידע להגיד "אני אוהב
אותך", ובאותו הרגע להרגיש שכל העולם עוצר מלכת, רק מחכה
שזוגות העיניים יביטו עמוק עמוק אחד בשני, ורק זה יספיק.
לפעמים רק ההרגשה של "כן, מישהו אוהב אותי, ומודה בזה, וגם אני
אוהבת אותו, והוא מחבק אותי הכי חזק", לפעמים רק ההרגשה הזאת,
יכולה לגרום לך להרגיש הכי מאושר בעולם, הכי בטוח, ולפעמים גם
בלי מילים.
ויש גם לב, נכון? אז למה הלב שלי והלב שלו לא מדברים?!

אז יש לנו עיניים. ירוקות שלי. כלומר, שלו. אבל גם קצת שלי.