אינני יודעת למה אתה ככה.
וכבר לא יודעת מה עוד לכתוב.
מרגישה שלא חשוב כמה דברים אני אכתוב, לא חשוב כמה דמעות אני
אמחה, לא חשוב כמה פעמים ליבי ייפול לריצפה.
שום דבר לא חשוב.
אתה תמשיך בהתנהגות הלא מובנת שלך.
האפאטית.
המתעלמת.
הבלתי ברורה.
ההתנהגות שגורמת לי מצד אחד לרצות לחנוק אותך, ומצד שני להדביק
לך נשיקה.
ההתנהגות שגורמת לי לרצות כל כך להבין מה קורה פה? למה ממני
אתה מתעלם ואיתה אתה מדבר כאילו כלום?
בהינף יד אתה מסיט אותי ממך.
גורם להרגיש כה דחויה.
גורם לי להרגיש שאני לא שווה כלום.
גורם לי להרגיש שאין לי סיבה לקום מחר בבוקר.
וכל מה שאני רוצה זה שתפסיק!
תפסיק להעמיד פנים שהלב שלי הוא מטרה!
מטרה שיש לנעוץ בה עוד ועוד חצים.
וכל חץ מותיר בי חור.
חור קטן שגדל והופך למכתש.
ואתה רק עומד שם, זורק חצים, מביט בי מבטים חפוזים ומגחך.
כי זה מה שעשית באותו יום.
צחקת עליי.
לא חייכת לקראתי.
לא חייכת כי ראית אותי.
גיחכת.
ואני כמו מטומטמת הרגשתי על גג העולם.
כי צחקו עליי. |