אני עכשיו כמעט כבר חודשים אחרי המסע.
רק עכשיו הצלחתי לאזור כוח ולספר את מה שהיה שם.
אני שונה ממה שהייתי כשטסתי, בוודאות.
קצת לפני 8 בערב... אני יושבת עם פרפרים בבטן ורואה מעט
טלוויזיה כדי אולי להפסיק לחשוש ממה שהולך לקרות שם.
באותו הזמן אחי הגדול, מחפש כמה הזלוטי (הכסף הפולני) ביחס
לארץ, אמא שלי יושבת בחוץ, וכן אני יודעת בדיוק מה עבר לה בראש
ואבא שלי יושב לידי ומסתכל עלי במן מבט שהוא גאה בי שאני טסה
לשם אבל הוא פוחד פחד מוות שהטיול יהיה לי קשה מדי.
הגיע בערך עשרה לשמונה. זה הזמן להיפרד מהכלבה המדהימה שלי,
נתתי לה כזו נשיקה גדולה וחיבוק שהיא לא הבינה מה קורה איתי.
אחי הכניס את המזוודה לתוך האוטו והתיק הקטן היה תלוי לי על
הגב.
התיישבתי מקדימה, אחי נוהג וההורים שלי יושבים מאחור ומנסים
להתבדח על שטויות. כולנו צוחקים, אבל בעצם אף אחד לא הקשיב,
במיוחד לא אני.
הייתי מסוחררת לגמרי. הגענו אחרי פחות משלוש דק' לבית הספר,
וכל החברים, ההנהלה, ההורים... כולם היו שם כדי להיפרד מאתנו.
נרשמנו שהגענו הראנו כרטיסי טיסה למורות המלוות, הדבקנו סרט
זיהוי צהוב מעפן כזה על התיק כדי שנדע שזה אחד מתיקי המשלחת.
חיבקתי כמעט את כל מי שהיה שם, אפילו חיבקתי חלק מההורים של
חברי המשלחת.
אמאל'ה, כמה פחדתי.
ואז הגיע הרגע שביקשו מאתנו לעלות לאוטובוס, אנחנו צריכים
להתחיל לזוז.
לא מצאתי את ההורים שלי ואחי. כולם הסתירו לי ואני כזו פיצית.
נשבעתי לעצמי באותו הרגע שאני לא עולה על האוטובוס בלי להיפרד
מהם.
אמא קלטה אותי מיד וצעקה לי, שמעתי אותה והלכתי אליה. ככל שאני
מתקרבת אליה הבכי נעצר בגרון, לא נתתי לו לצאת!.
חיבקתי אותה והיא אמרה לי- "תשמרי על עצמך את שומעת!", חיבקתי
את אחי- שהוא גם עבר את המסע ואמר לי " אל תיקחי את הכל כל כך
קשה, נדבר עוד שבועיים, תעשי חיים" , וחיבקתי את אבא שאמר לי "
מעייני, אני כבר מתגעגע אליך".
בשניה הזו עזבתי אותו, כי כבר לא יכולתי יותר, עליתי לאוטובוס,
וביקשתי מנטלי שנשב בצד השמאלי של האוטובוס כדי לעשות להורים
שלום ושנראה אותם שנתחיל לנסוע. היא הסכימה.
אמא ישר קלטה אותי, היא ידעה שאני יעשה דבר כזה. וכל הזמן של
הקראת השמות כשהאוטובוס סגור אני יושבת ומנופפת להם להתראות
ולוחשת להם "אני אוהבת אותכם" והם לי. ואז האוטובוס זז. זהו!
פה התחלתי לבכות ונטלי יושבת לידי וצוחקת עלי.
מאותו הרגע, התחלנו את המסע.
הגענו לנתב"ג, ראינו את העגלות הענקיות שיסחבו לנו את התיקים
וכולם רצו לשם כאילו חילקו אוכל חינם.
נכנסו לטרמינל, שם המורות חילקו לנו את הכרטיס טיסה חזרה.
עד שהגענו לחלק שצריך למסור את התיקים שהיה גם ככה ארוך,
החלטתי להתיישב על אחת העגלות של התיקים ולהתמקם עד שאנחנו
נגיע.
הגענו לדיוטי פרי. שם פגשנו במדריך של הטיול ובשתי המורות
המלוות (עינת, קלימי אני אוהבת אתכן! אתן הכי מקסימות בעולם)
יושבים ושותים בבית קפה, בדיוק בצד השירותים.
אני ונטלי לא קנינו שום דבר מעניין שם, קניתי פילים כי ידעתי
ששלוש לא יספיקו לי.
הודיעו ברמקול את מס' הטיסה שלנו ויאללה למטוס.
באופן מפתיע, הושיבו אותי ביציאת חירום, מצאו את מי להושיב שם.
זה היה נורא חכם, ששאלתי את אחת הדיילות איפה המקום שלי אז היא
אמרה לי "או! זה המקום שיש בו הכי מקום לרגלים!"
ואז הרמתי גבה ושאלתי אותה " אני נראת לך כמו אחת שצריכה הרבה
מקום לרגלים?!" היא צחקה ואמרה לי שזה יציאת החירום, והראתה לי
בדיוק איפה המקום.
לפני ההמראה של המטוס הגיעה דיילת נוספת למקום שלי, של המורה
המלווה ואחת הבנות של המשלחת והעבירה לנו קורס זריז למקרה
חירום. היא הסבירה לנו איך פותחים את דלת החירום, מהם כל
הדברים המלחיצים שיש לנו למעלה. אסור להישען על הדלת וכ"ו. כן,
הרגשתי מאוד בטוחה.
ולכן, לא ישנתי כל הטיסה.
המטוס נחת לפנות בוקר בקרקוב. לפני שירדתי מהמטוס, שמתי כובע
צמר, היו לי מעיל, סוודר, מכנס טרנינג, כפפות והייתי מוכנה
לצאת מהמטוס.
בשניה שיצאתי מהמטוס חטפתי כזה גל קור שהפרצוף שלי איבד כל
צורה והחיוך קפא לי במקום...
הלכנו עכשיו לטרמינל בשביל לקבל את התיקים.
אז זהו. כל התיקים הגיעו חוץ משל אחת הבנות ודגלי המשלחת. הם
טסו בטעות לבנקוק.
כן, היה לי ממש ממש מצחיק.
אחרי שהבנו ששני התיקים האלה חסרים, הודענו לאל על, והתחלנו
בנסיעה באוטובוס עם השרותים, זה הגניב אותנו לכל אורך השמונה
ימים שם, אבל אסור היה לנו להשתמש בהם.
כשיצאנו מהטרמינל, היה כזה ערפל, שאת הנהג שלנו לא ראינו. כל
שראינו היה את קצה העצים, ובשיא הרצינות הרגשנו כמו בשואה.
הייתה חסרה רק המוזיקה של פסי הרכבת, כי את הנדנודים האלה
האוטובוס סיפק לנו, אז כן, אני ונטלי דיי פחדנו, כמו כל
המשלחת. היה מראה משגע אבל לא כשאתה בפולין בטיול שכל כולו
מדבר על השואה, ישר האסוציאציה הזו עלתה לכולנו.
אחרי מס' דקות של נסיעה, המדריך העלה לאוטובוס מישהו פולני
שעונה לשם מארק (Marek) , קצת קשה לכתוב את זה בעברית, הוא היה
המדריך הפולני שלנו.
כולנו הייתי צמאים ומארק הראה לנו מקום, שנראה קצת כמו מיני
ביל"ו שבו יש שלט ענק של 24/7... יענו 24 שעות 7 ימים בשבוע.
אבל מה?! כן, היה סגור. עוד רגע משעשע בתחילת המסע.
המשכנו לנסוע, והבטיחו לנו שנקבל שתייה אח"כ.
הגענו למקום דיי גדול, שם עשינו תצפית על כל קרקוב, ששם המדריך
הפולני התחיל להסביר לנו איפה נהיה באותו היום, הכל היה
באנגלית, אני אישית מבינה אנגלית טוב, אבל הוא לא דיבר ממש
ברור ככה שכולנו התחלנו לאבד עניין, עד שהמדריך שלנו, יעקב,
שאל אותנו אם אנחנו צריכים תרגום, ובלי שום מחשבה כולנו ענינו
"כן" אחד גדול.
אחרי התצפית, ישבנו לאכול ארוחת בוקר, עוד מהפרוסות מישראל.
חלק מהבנים הלכו הצידה להניח תפילין ואני הייתי עסוקה בלנסות
לשבת על החומה שכולם כבר ישבו, אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים
הצלחתי עם קצת עזרה של חברים שלי.
אחרי שכולם סיימו עלינו על האוטובוס חזרה למתחם המשעשע של
24/7, ואז היה פתוח. קנינו כל כך הרבה בקבוקים, קצת יותר ממאה
אם אני לא טועה.
כולם התנפלו על הבקבוקים כאילו לא שתינו מים כבר 5-6 שעות, אה
בעצם באמת לא שתינו מים כבר 5-6 שעות!.
אחרי שכולנו נרגענו. התחלנו לסייר בקרקוב, ראינו את הבית מרקחת
הישן, שעכשיו הוא זכר לגטו קרקוב. ליד נהר משגע ביופיו, שם
המדריך סיפר לנו את אגדת הדרקון ועשה לנו מן הצגה משעשעת כזו.
ביקרנו בקופייץ קושטיושקו, באמת מקום משגע הוא על שם של מישהו.
בחיי שאין לי מושג מי הוא ומה הוא. הייתי כל כך עייפה שלא
הקשבתי למילה ממה שהמדריך דיבר כל אותו היום. הגענו לארמון ממש
יפה, ארמון וואוול, שגם עליו אני לא ממש יכולה לספר, כל מה
שרציתי זה מיטה.
טיילנו בעיר, ראינו על אחת המסעדות שכתוב בעברית 'בית קפה' וכל
כך התלהבנו ששרפנו על זה איזה חצי פיל.
אחרי באמת שעות על גבי שעות הגענו למלון.
המלון היה ממש יפה. אני ונטלי התלהבנו, חוץ מהחלק השולי שמחוץ
לחלון יש צלב עצום!!! תענוג לפתוח את החלון או להסית קצת את
הווילון הצידה ולראות את הצלב היפה הזה מולנו.
בכל היום השני היינו בבירקנאו-אושוויץ.
היינו קצת בהלם, אבל נכנסנו. היה קצת עצוב שהדגלים שלנו לא היו
איתנו אבל שני בנים מהמשלחת הביאו דגלים לעטוף את עצמם.
הגענו למשרפות שם. לא הבנו ממש מה זה עד שהמדריך דיבר. הוא
סיפר לנו סיפור מרגש, לא ממש עיכלנו. עמדנו מול זה, ובאמת, אני
אישית, לא הרגשתי כלום.
אבל אז, המדריך הוציא איזה קופסא קטנה כזו, מן תיבת נגינה לא
ברורה.הוא אמר לנו שהוא לא חושב שיש מקום יותר חזק מלעמוד ליד
המשרפות ולשמוע אותו. זה היה "שמע ישראל" של שרית חדד.
לעמוד מול המשרפות ולשמוע "שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול, נתת
לי את חיי נתת לי הכל, בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכשהלב שותק
הנשמה זועקת, שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד, חזק אותי אלוהי
עשה שלא אפחד....הכאב גדול ואין לאן לברוח, עשה שייגמר כי לא
נותר בי כוח".
המילים כל כך מתאימות למקום שזה פשוט נוראי, באותו הרגע כולנו
הרגשנו שייכים. הייתה לנו צביטה בלב, אבל עדין לא התחלתי
לבכות. פתאום שמעתי את אחד החברים שלי עומד לידי ומושך את האף,
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו, לא ידעתי עד כמה אני הייתי צריכה
את החיבוק הזה גם, ושנינו פשוט התחלנו לבכות ביחד.
לאחר מכן הייתה שתיקה איומה בקרב המשלחת והמדריך רק לאחר כמה
דקות פתח פה ואמר לנו שאנחנו יכולים להדליק נרות נשמה באחת
המשרפות.
כשנכנסו לאושוויץ, היה לי פחות קשה, כל הדברים שם נראו לי כמו
מוזיאון אחד גדול. היה נוראי לראות את כל הנעלים, הסירים, ושלא
נדבר על השיערות המזעזעות. אבל הכל פשוט היה מאחורי זכוכית
עצומה והכל פשוט... היה מוזיאוני מידי.
נכנסנו לתוך חדרי העינויים, ראינו את קיר המוות, את עמודי
התלייה, והכל פשוט היה עצוב.
אין מילים חוץ מזה שזה היה ממש עצוב.
אבל היה מקום אחד באושוויץ-ביקרנאו שאני לעולם לא אשכח.
הטקס בצריף הילדים.
נכנסנו לתוך צריף לא כל כך גדול, המיטות עשויות אבן, ציורי
קיר...
אני הייתי מאלה שהופיעו באותו הטקס. היה לי קשה נורא.
במהלך ההסבר של המדריך הוא השמיע לנו שיר "תישן ילד" של אורנה
ומשה דץ. חלק ממילות השיר הם: "תישן ילד תישן, אתה עוד קטן,
עטוף ומוגן באהבתנו..." במהלך השיר, כל המשלחת בוכה על הריצפה,
כי המדריך אמר להם לשבת ומי שצריך להופיע שיעמוד ליד המיטות.
ואני... אני עומדת לפני אחת המיטות, ומוצאת את עצמי מלטפת אותה
כאילו אני מרגיעה איזה ילד קטן, כל מיני מחשבות עוברות לי
בראש, אני לא בוכה, רק מלטפת ומלטפת עד סוף השיר וקצת אחרי.
התחלנו את הטקס, הייתי מס' 8, היה לי זמן לשנן את המונולוג.
באותו הרגע, שעמדתי באמצע המשלחת, שתקתי, צעקתי, השתגעתי...
הטקסט יצא ולא יצא. אבל גרמתי לכולם לבכות, המדריך היה בהלם.
סיימנו את הטקס, כל המשלחת באה אלי, מחבקת אותי ואני בהלם.
סיימנו את אותו היום באושוויץ-בירקנאו וחזרנו למלון.
נכסנו לארוחת הערב, והודיעו לנו להיות עוד בערך חצי שעה באחד
החדרים במלון, יש שיחת סיכום.
כשאני ונטלי נכנסו לחדר הדבר היחיד שרציתי לעשות לפני
ההתקלחות, כי חצי שעה לא מספיקה. זה לדבר עם ההורים, ולמרות
ההסכם שהיה להורים של נטלי וההורים שלי (יום אני מתקשרת ויום
היא מתקשרת, כמה ימים לפני פולין אבא שלי אמר לי שאם אני
מרגישה צורך, מתי שאני רוצה- לפנות בוקר, צהרים, ערב אני יכולה
להתקשר) הרגשתי את הצורך לדבר איתם כי היה לי יום קשה. ונטלי
הרגישה אותו הדבר. כשההורים ענו לי הדבר היחיד שהם שאלו אותי
זה- איך אני מרגישה, ואם הופעתי כבר במונולוג של "אולק" ואיך
הוא היה... ברגע שהם אמרו "אולק" אני התחלתי לבכות להם בטלפון
ואמרתי להם שהיה לי ממש קשה, והם כמו שציפיתי הרגיעו
אותי.העדפתי עדין את החיבוק שלהם אבל הסתפקתי בשיחת נפש
בטלפון, אחרי איזה רבע שעה, ניתקתי איתם וביקשתי מהם שיודיעו
להורים של נטלי להתקשר לחדר.
הם התקשרו, נטלי דיברה איתם וירדנו לשיחת סיכום.
שם דיברנו על איך שהיה לנו באותו היום, גם אני דיברתי... כמה
אנשים בכו, אבל כן, השיחת סיכום הזו עזרה לי לישון טוב יותר
בלילה.
היום השלישי היה יום חביב מבחינתי.
בהתחלה הלכנו לזבליטובסקה גורה, בור הירי של 800 ילדים. שם
שמענו כרגיל, שיר של יהודה פוליקר "פרח"- "מי שלחץ על ההדק,
דם בליבו מחטים , במלחמות אין צדק כאן ילדים מתים, את החיים
לקחו לך, אוו מלחמות קדושות מלאכים ברחו לך, בעיניים
יבשות..."
גם זה היה רגע קשה, כל החברים שלי מצאו את עצמם על האדמה בוכים
כמו שבחיים לא ראיתי אותם, ואני... עמדתי בלי לזוז. המדריך גם
התחיל לבכות כי הוא תיאר את בנו במהלך ההסבר, הוא אמר :"הם בטח
הגיעו לכאן מחזיקים ידים או אולי בזוגות, צוחקים, סביר להניח
שהיו להם עיניים גדולות ותמימות כאלה, אולי הם שרו שירים, אבל
הם בטח לא פחדו כי הם לא הבינו מה קורה, אפילו בשניה שהחייל
עמד מולם החזיק רובה שמכוון לראש שלהם, הם בטח לא הבינו מה הוא
עושה וחשבו שהוא משחק איתם..." המדריך אמר עוד משהו "אם באתם
לפולין כדי להבין, כאן לא תמצאו את התשובה" והתחיל לבכות. הוא
הניח על הקבר שלהם שני צעצועים, אחד בובה קטנה שמחה כזו, והשני
משאית.
ואני לא הרגשתי כלום, הרגשתי קרה וכעסתי על עצמי בגלל זה. רק
ניחמתי את חברים שלי ונתתי להם את החיבוק שהיו צריכים.
באותו היום, נסענו לבית כנסת יהודי, שהנאצים שרפו אותו והוא עד
היום לא סודר. נכנסו בשקט, ואז המדריך שלנו ראה אותנו דיי
עצובים, יותר נכון, את שאר האנשים במשלחת והחליט לספר לנו
סיפורי חסידים,יש להם פואנטה בסוף. סיפורים באמת משעשעים, הוא
לימד אותנו ריקוד ושרנו בקולי קולות בתוך בית הכנסת השרוף את
השיר "עם ישראל חי עם ישראל חי עם ישראל עם ישראל עם ישראל
חי..." וכל מיני שירים שעזרו לנו לפרוק את כל המתח שחווינו
במהלך השלושה ימים האחרונים.
הגענו לאנדרטה בתוך בית הקברות היהודי, האנדרטה נקראת "שבר בת
עמי" היא בנויה ממצבות של יהודים שבתקופת השואה הנאצים הרסו
בתי קברות והשתמשו במצבות כמדרכות ברחובות, רק לאחר המלחמה
איזה אמן פולני החליט לעשות מזה אנדרטה, בגלל שהוא לא הבין
עברית, חלק מן המצבות היו הפוכות. מאחורי האנדרטה הזו יש יער
ובתוך היער נמצאים מלא קברים, הרגשתי כמו בסרט אימה.
אחרי זה נסענו באוטובוס וראינו לשם שינוי חוץ מכל סרטי השואה
הקיימים, קלטת וידאו של קריוקי- שירי ארץ ישראל, היה כיף לשיר
שירים ישראלים בפולין.
משם נסענו למלון בלובלין, מלון חביב ביותר, אין צלב בחלון כך
שכל דבר שעמד בחוץ היה יותר יפה.
הגענו לחדר וכרגיל התקשרתי להורים שלי, שם אמרתי להם שאני
מרגישה ממש רע שלא בכיתי בקבר של הילדים, ואז שאחי לקח את
הטלפון אמרתי לו את זה שאני כועסת על עצמי, והוא אמר לי שבאתי
לשם לא כדי לבכות אלא כדי להבין מה קרה שם ולדאוג שזה לא יקרה
שוב. שסיימתי לדבר איתם ושנטלי נכנסה למקלחת הדבר היחיד שחשבתי
עליו זה איפה יש עט ונייר כדי להתחיל לכתוב על זה. בזמן
שכתבתי, יצא לי שיר, והתחלתי לבכות, באותו הרגע באמת עיכלתי
מה שבדיוק הלך שם, ואיפה הייתי.
ירדנו לארוחת הערב ואז המדריך אמר שהוא רוצה לדבר איתנו.
הגענו בשעה שהוא רצה. הוא הושיב אותנו בחדר ישיבות דיי גדול,
על הרצפה בצורת עיגול וביקש מכל אחד מאיתנו לחלוץ נעל ולשים
אותה באמצע המעגל. לאחר מכן הוא נעמד ליד ערמת הנעליים וזרק
לכל אחד נעל של משהו אחר.
אחרי שכולם קיבלו את הנעל הם היו צריכים להגיד מה הם חושבים על
אותו בנאדם שנועל אותם, ללא קשר למי הם שייכות מהקבוצה-
לדוגמא, זה נעל של בחור שאוהב ללכת הרבה כי הסוליות שלו כבר
משופשפות לגמרי, הוא הולך לפי צו האופנה כי זה של חברת אדידס
והנעל נראת נוחה מאוד, לפי מידת הנעל הוא נראה בחור דיי גדול.
הנעל היא של בחורה שאוהבת לצאת, היא נראת בחורה לא גבוה
במיוחד, גובה ממוצע, אוהבת את הצבע אדום, היא שומרת עליה הרבה,
היא לא אוהבת ללכת אלא יותר להשאיר רושם על אחרים כי הנעל לא
נראת נוחה וכ"ו.. אחרי שכל אחד מחברי המשלחת אמר מה הוא חושב
על הנעל שנמצאת אצלו ביד החזרנו את הנעלים לבעליה האמיתיים,
ואז המדריך אמר לנו, שמחר במאידנק כאשר נראה נעלים, נזכור שלכל
אחד מהם היה אדם שנעל אותם, ולכל אחד מהנעלים יש סיפור חיים
שלם אחריה, אולי האדם שנעל אותם היה עצלן, כי הוא לא מטפל בה
טוב, אולי הוא פשוט אוהב ללכת הרבה... הוא אמר לנו לילה טוב
והלכנו לישון.
ביום הרביעי קצת אחרי ארוחת הבוקר, קיבלנו את הדגלים והתיק
שטסו בטעות לבנקוק. יצאנו מהמלון לטייל קצת בלובלין, כל דבר
נורא סיקרן אותי כי סבא שלי משם.
ואחרי זה נסענו למאידנק.
היה מזעזע בדיוק בצריף הנעלים שם. כשנכנסנו היה ריח נוראי,
ואלפי נעלים שם... נעל אחת בלטה, היא הייתה אדומה ונעמדתי שם
ודמיינתי איזה מישהי שהולכת איתה, לדעתי היא הייתה בחורה שמחה,
כי היא אהבה אדום, היא הייתה קצת שונה מכולם, נערה חביבה כזו,
היא בטח אהבה לצאת לבלות הרבה. הייתי שם דיי הרבה זמן, נראה לי
כמו נצח ולכל נעל שבלטה לי דמיינתי לה סיפור חיים שלם.
המשכנו ללכת וראינו את כל המקלחות, תאי הגזים, משרפות.. אין לי
מה להגיד עליהם אני חושבת שהם מדברים בעד עצמם.
היינו בחדר שבו היו ישנים. המדריך שוב הושיב אותנו על הרצפה כי
היינו מותשים, והתחיל לשאול אותנו שאלות, איפה לדעתנו הכי כדאי
לישון, באמצע, בהתחלה, בסוף...
בהתחלה משהו מהמשלחת התפרץ ואמר רק בהתחלה. והמדריך שאל אותו
למה אז הוא אמר, ככה הוא עושה הכל ראשון שזה טוב.
ואז המדריך פתח את עינינו קצת יותר ואמר- "לדעתך לעשות הכל
ראשון זה טוב? בוא נאמר שאחד הנאצים רצה לעשות משהו באמצע
הלילה והוא היה צריך בשביל זה יהודי, כל שהוא צריך להכנס לאחד
החדרים זה להכנס לשלוף את הראשון שהוא רואה ולצאת..."
אז אמרנו אהה.. נכון, אז בסוף, אז הוא שאל אותנו, למה לדעתנו
בסוף? אז אמרנו לו שהכל יוצא לעשות לו אחרון.
אז הוא אמר לנו- "לדעתכם זה טוב לעשות הכל אחרון? בואו נאמר
שצריך להיות באיזה מסדר בשעה 5 לפנות בוקר, עד שכולם מתארגנים
והכל, האחרון נתקע בסוף... ואז הוא מגיע אחרון והוא נענש.
בארוחות הבוקר הוא מגיע יותר מאוחר מכולם, שכך לא נשאר לו
כלום." וגם שאמרנו לו אז באמצע אז הוא אמר לנו משהו דומה.
בקיצור שאלנו אותו- ואיפה הכי כדאי,הוא לא ידע, לדעתו אין מקום
הכי כדאי לכל מקום יש המון מינוסים.
יצאנו משם והמשכנו לסייר, הגענו כבר לסוף המחנה ואז המדריך
העמיד אותנו במקום מסויים ואמר לנו, אנחנו עומדים עכשיו ליד
חדר האוכל.
ואז הוא אמר "תגידו לי עכשיו מה חסר כאן..."
ואז אמרנו כל מיני המצאות כאלה- שולחנות, כסאות, מזנון... כל
מיני הנפצות של ילדי שנות ה 2000.
ואז הוא אמר לנו, "לא שמתם לב שאין בכל המקום הזה שירותים?!"
ולא, את האמת... לא שמנו לב.
בקיצור, כן, לא היה שירותים במחנה אם הם היו צריכים לעשות את
הצרכים שלהם זה היה בתוך בור, ואחד העונשים שלהם היה להכנס
לתוכו ולהישאר שם כמה זמן, מכיוון שגם לא היו מקלחות כל יום,
יומים, חודש, וכן הלאה, כל מי שכן יצא מהבור לא התקלח והסתובב
עם הכל עליו, עד למקלחת הבאה.
אחרי הסיפור המזעזע הזה הלכנו ליד הר האפר, 7 טון אפר במקום
אחד... כל כך גדול ונוראי... בין המקומות המחרידים בעולם. שם
החלטנו לעשות את הטקס ולסיים את היום. משם נסענו לוורשה ומכוון
שזה היה יום שישי, אחרי נסיעה מתישה, היינו צריכים ללכת לבית
הכנסת, ולעשות קידוש לפני ארוחת הערב. אבל הייתי כל כך רעבה
שכבר לא יכולתי לחכות... כל הדרך לבית כנסת ומבית הכנסת, אמרתי
למדריך עד כמה אני רעבה. שהגענו לבית הכנסת פגשנו שם משלחות
מאוסטרליה, היה לנו פשוט מגניב לגמרי.
הם שרו את השיר "יחד.. לב אל לב, נפתח ונראה את האור שבשמים
יחד..." ואני וידיד שלי התחלנו לשיר יחד איתם והיה לנו משעשע
נורא. אבל הם יותר התלהבו לגלות שאנחנו מישראל. בדרך חזרה לבית
כנסת, בגלל שהכבישים הם ממש גדולים ואני ממש קטנה, שני חברים
שלי לקחו אותי ביד והלכו איתי ככה כל הדרך, ומשם השם- "אחים
גדולים שלי".( כל ההסברים של המדריך, הייתי מקדימה כי אני
קטנטונת ואני לא מפריעה ומסתירה לאף אחד, ככה שכולם יצאו
מרוצים שעמדתי בשורה הראשונה)
חזרנו למלון, ואני עדין הייתי ממש רעבה, הגענו לחדר האוכל.
והבנים שגם הם היו רעבים לא פחות ממני, רצו כבר להתחיל ולסיים
את הקידוש. ואז, המורות החליטו להאריך לנו את הסבל... ואמרו
"רגע, לפני הקידוש והאוכל יש משהו שאנחנו רוצות להביא לכם" והם
הוציאו משקית מעטפות, מעטפה לכל אחד מחברי המשלחת, אני קיבלתי
מבין האחרונים אבל המכתבים שקיבלתי היו כל כך מרגשים שהתחלתי
לבכות, לא חשבתי שאני כל כך אתגעגע הביתה כמו שקרה באותו הערב.
אני מודה, אני אוהבת להיות בבית, ששם יש לי חברים מקסימים
שמתגעגעים אלי לא פחות ממה שאני מתגעגעת אליהם. והיה לי כיף
ומרגש נורא לקרוא את הכל, צחקתי, בכיתי והכי חשוב- יצא לי
התאבון.
עליתי מהר לחדר שלי להתקשר להורים ולהגיד להם שאני אוהבת אותם
הכי בעולם ותודה תודה תודה על 2 הסוכריות הענקיות שהביאו לי
בתוך המעטפה. וכמובן כל זה בבכי!
נכנסו לחדר לישון ולקום מחר דיי מאוחר, כי זה יום שבת ויש לנו
יום ארוך של הליכה ברגל, כמה חברים מהמשלחת לא נוסעים בשבת אז
כיבדנו את זה.
כל יום שבת טיילנו בוורשה. הלכו לראות את חומת הגטו- מאיפה
שלקחו שתי אבנים ל"יד ושם" ובכל חומה אחרת יש שלט שעליו כתוב
איפה נמצאות האבנים החסרות... פזל ממש.
המדריך ביקש בגטו איפה שהיינו שנהיה קצת בשקט כי הדיירים לא
אוהבים את התיירים שמגיעים ויש להם נטייה לזרוק דווקא על
המדריכים ביצים. אז שתקנו והקשבנו לו כמו ילדים טובים.
בין לבין בדרכים, הרעב החל להתפשט על כל חברי המשלחת, ולי
הייתה סוכריה אחת בתיק, זאת שקיבלתי במעטפה יום לפני, איזה
צפוי שגם בחו"ל הם יודעים מה אני צריכה בדיוק. כולם מתים מרעב
ואני מתענגת על הסוכריה שאמא קנתה לי.
היינו בעיר העתיקה שם, השתעשענו קצת, ראינו לחם בצורת תרנגולת
והמדריך העביר על זה הדרכה שלמה... העיקר שהיה טעים.
ראינו את אנדרטת המרד הפולני, אנדרטת החייל האלמוני- מקום
יפיפה! שם פגשנו עוד הפעם את האוסטרלים ואפילו אחת באה אלי
והתחילה לדבר איתי קצת בעברית. אני חושבת שזה עשה לה את היום.
חזרנו למלון מותשים אבל היה יום חביב ביותר.
אחרי ארוחת הערב, הייתה לנו הופעה פרטית- ערב הפולקלור. חבורת
פולנים,שלושה גברים ושלוש נשים מתחילים לרקוד לנו בתוך החדר
אוכל מלווים בתזמורת שלמה מחוץ לחדר האוכל עם שירים והכל, לא
הבנו מילה ממה שהם קשקשו שם אבל היה נחמד ביותר.
אחרי הריקוד הראשון שלהם, הם אמרו שעכשיו הם רוצים כמה מאיתנו,
ואחד מהם בא אלי וביקש ממני לרקוד! (שעה אח"כ לקח לי להסביר
לאמא שלי מה זאת אומרת שרקדתי עם פולני). הוא היה דיי גבוה
ואני ממש נמוכה- כן עוד חוויה משעשעת. רקדתי איתו, רעיון גרוע
אחרי ארוחת ערב אבל חפיף, זרמתי. לאחר סיום הריקוד הוא עוד אמר
לי תודה- התלהבתי מזה הרבה יותר.
שהם סיימו נתנו להם כרטיס ברכה של "שגרירים של רצון טוב" עם
דובשניות וכולם יצאו מרוצים.
נכנסו לחדרים וניסינו לישון.
כמובן שבמהלך הלילה, היו באותו מלון שלנו עוד המון משלחות
מהארץ, אבל אנשים אני חייבת לציין שהם הראו את הצד הישראלי
לחלוטין, היה רעש במסדרונות, לא נתנו לישון, היו חצופים, אנשים
רדודים שלא אכפת להם מאנשים מהארץ - באמת שהמשלחת שלי התאכזבה.
גם במהלך הלילה הייתה שמועה, שהייתה נכונה אגב, שמשהו מאחד
המשלחות האחרות שבר קיר במלון. נהדר, יופי של רושם.
אחרי שקראתי למורה שלי שתעיף לי אותם מהדלת של החדר- היו שם
חבורה של אנשים בגילי, עם גיטרה ב 11 בלילה, עזבו את העניין
שאנחנו צריכים לקום ב 6 בבוקר.
ביום השישי היה היום הכי נוראי מבחנתי.
היה לי קשה כמעט מההתחלה, בבוקר נסענו לטיקוצ'ין שם ראינו בית
כנסת, למעלה יש בו בית כלא... והלכנו לבית קברות שם, כרגיל
יעקוב סיפר לנו סיפור עצוב ביותר שחיבר אותנו למקום.
ומשם המשכנו ליער לופחובה. היער הכי נוראי שראינו. מאותו הרגע
הרגשתי שהמקום הזה מוכר לי והיה לי יותר קשה, יעקוב שהשמיע לנו
את השיר "כשתגדל" של יהודה פוליקר ליד הבור ירי. והקריא לנו
הספד שנכתב על ניצול שואה שהיה מלווה במסע לפולין כמעט עד יום
מותו.
וההספד הזה היה כל כך עצוב, הזדהתי לגבי כל דבר שהנכדה שלו
כתבה. ובמהלך כל ההספד הזה אני רואה את סבא שלי מול העיניים
וכמובן התחלתי לבכות.
ביקשתי מהמדריך לעוף משם כי כבר לא יכולתי.
אחרי זה נסענו למקום ממש מרגש, לבית של חסידי אומות עולם.
אנשים מקסימים. הם סיפרו לנו את הסיפור שלהם. הם הצילו 9
יהודים בתוך דיר חזירים מתחת לאדמה. הם סיפרו לנו שבדיוק הבת
שלהם נולדה היא הייתה בת 3 ימים, מישהו גילה לנאצים שנמצאים
אצלהם יהודים והאישה החזיקה את התינוקת ביד והסיחה את דעתם של
החיילים הנאצים שבאו לבדוק מה קורה שם. בזמן הזה בעלה רץ למקום
המסתור שלהם הוציא את היהודים ושלח אותם ליער להתחבא, היהודים
ברחו והצליחו להגיע לישראל, משם הם הצליחו ליצור קשר עם האנשים
האלה ועד היום הם נפגשים, מרגש מאוד. היא אמרה לנו שכל פעם
שילדים יהודים באים אליה היא מרגישה כאילו אנחנו הילדים
האישיים שלה. אישה מקסימה. שרנו להם השיר "לתת" בעברית לא לפני
שאחד הבנים הקריא להם את זה באיידיש ,הוא ומארק תירגמו לילה
לפני את השיר בפולנית כדי שיצליחו להבין מה אנחנו שרים.
בדרך משם נסענו לטרבלינקה, במהלך הנסיעה המדריך שאל אם יש
למשהו ניצולי שואה במשפחה והרמתי יד. הוא שאל אותי מאיפה
ואמרתי לו.
הוא לא ממש הכיר את הקהילה הזו והלך לבדוק איפה זה באחד הספרים
שהיו לו. כעבור כמה דקות הוא חזר אלי עם תשובה ואמר לי שאנחנו
קרובים מאוד לאותו המקום ושאל אותי אם אני רוצה ללכת לשם.
נרתעתי מאוד אבל אמרתי כן. ואז אמרתי גם לנטלי- שזה מטומטם
יהיה ללכת למקום שאין לי מושג איפה הם היו אלא רק את השם של
המקום... היא אמרה לי נכון ובקשתי מהמדריך לא ללכת לשם.
כשהגענו לטרבלינקה,הייתה לי תחושה רעה, היה לי גם מוזר, כי כל
המקומות שלא נשארו שם כלום הם אלא שדווקא עשו לי רע, המדריך
לקח אותנו לאבן של יאנוש קורצ'אק ואמר שזו האבן היחידה המדברת
לאדם אחד, כל שאר ה 17 אלף אבנים הם לזכר קהילות שלמות. ואז
הוא אמר- "אני רוצה לקחת את כולכם לכמה רגעים ואז אני נותן לכם
כאן זמן חופשי להסתובב ולראות את האבנים,אני מבקש ממכם שתדליקו
נר לאבן שהכי התחברתם אליה, אבל קודם, אני רוצה לקחת אותכם
לאבן של הקהילה של המשפחה של מעיין" באותו הרגע כל הדם שהיה לי
בגוף ירד לי לרגלים ולא יכולתי לזוז.
הלכתי לאט, והגעתי מבין האחרונים..
שהגעתי ליד האבן נעמדתי בצד, והמדריך אמר לי לבוא לעמוד לידו,
כלומר לעמוד מול האבן וכך עשיתי. כל המשלחת אוטומטי, נעמדה
בעיגול. אני עומדת לפני האבן, והאבן עמדה באמצע של המשלחת.
כולם עכשיו מחכים לשמוע משהו ממני, הם רצו שאני אספר להם מה
קרה, אבל לא יכולתי לדבר, הם נתנו לי את כל הזמן, להסתדר, לעכל
ואז לפתוח את הפה. ובאמת זה יצא לבד, בקול חנוק מבכי, זו הייתה
הפעם הראשונה שאני מתמודדת עם המוות של המשפחה המורחבת שלי. לא
היה לי הרבה מה לספר ואמרתי להם את זה. אמרתי להם שהמשפחה שלי
באה מהמקום הזה שכתוב על האבן, עד שהנאצים באו לקחת אותם.
ושאני יודעת שהמשפחה שלי נספתה פה-בטרבלינקה, באושויץ ובעוד
מקום שלא זכרתי ונטלי, שקלטה שהיה לי קשה, עזרה לי והוסיפה גם
במידאנק וגיחכתי קלות. זה בערך מה שאמרתי להם, גם הוספתי שאין
כבר מי שיספר לי כי סבתא שלי נפטרה, סבא שלי חולה, וגם ששניהם
היו עוד צעירים הם לא הרבו לדבר על השואה. כך שגם ההורים שלי
לא יכולים לספר לי מה עבר עליהם.
שתקתי קצת, ואמרתי להם- זהו... המדריך נתן לי כמה רגעים להרגע
וביקש מכל המשלחת להחזיק ידים. הוא שם את השיר של חווה
אלברשטין כולנו רקמה אנושית אחת "כשאמות משהו ממני משהו ממני
ימות בך, ימות בך.. כשתמות משהו ממך בי משהו ממך בי ימות איתך
ימות איתך כי כולנו כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חייה, ואם
אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו משהו נשאר איתך..." 35
אנשים מחזיקים ידים ומתאבלים כעקרון, על המשפחה שלי. באותו
הרגע אני פרצתי בבכי שלא חשבתי שקיים בי, אני לוחצת את היד של
ידיד שלי והוא מחזיר לי ליטוף. כולם ראו אותי בוכה והתחילו גם
הם לבכות.
אחרי סוף השיר עזבתי להם את הידיים וחיבקתי את ידיד שלי שהיה
הכי קרוב אלי באותו הרגע...
אחת הבנות שהחזיקה את זר הפרחים שרצינו להניח על האנדרטה
שנסיים את הטקס שם, באה אלי עם הזר ואמרה לי להוציא משם פרח
ולשים על האבן. אז הנחתי את הפרח על האבן, והדלקתי נר נשמה.
אחרי שהדלקתי נר נשמה, כל המשלחת שלי באה אלי וחיבקה אותי.
וכמה אנשים אפילו שמו על האבן נר נשמה, כי לאבן הזו הם הכי
התחברו, אמרתי תודה והתחלתי לבכות שוב ולחבק אותם.
אחרי כמה זמן הלכתי משם והמדריך בא אלי ואמר לי " מעיין אני
רוצה להגיד לך תודה" אז אמרתי לו "תודה לי?! תודה רבה לך" אז
הוא אמר לי שהוא רוצה להודות לי שנתתי לו לעשות את זה.
שכולם סיימו "לטייל" בין האבנים, הם הגיעו לאנדרטה בכניסה -
בשביל הטקס, כמובן שהשתתפתי בו.
כשסיימנו ומיד לפני ששרנו התקווה, המדריך ביקש לעצור שניה את
הטקס והוא בא אלי וביקש ממני לקרוא איזה קטע שמשהי מהקהילה של
המשפחה שלי כתבה. סיימתי לקרוא, כולנו שרנו את התקווה,יצאנו
משם ונכנסנו לאוטובוס ישר למלון.
באותו הערב, דיברתי עם ההורים שלי כרגיל, בכיתי להם בטלפון, הם
הרגיעו אותי והלכנו לשיחת סיכום. שם כולם חיכו שאני אדבר,עמדתי
בציפיות שלהם ובאמת דיברתי. אמרתי לכולם תודה ושזה היה יום קשה
נורא בשבילי. אבל אני שמחה שהם אלה שהיו לצידי.
שחזרנו לחדר הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא פשוט לקחת עט ונייר
ולרשום משהו גם על זה.
ביום השביעי, חגגנו למדריך ולמורה המלווה יומולדת, שרנו להם
והכנו להם כל מיני ברכות יפות... נכנסו לבית יאנוש קורצ'אק.
שמענו עליו כל מיני סיפורים, ראינו את היתומים שם משחקים
והצטלמנו שם חופשי.
לאחר מכן נסענו לבית הקברות. וואו... היה מזעזע, זו לא היה
הפעם הראשונה שלי בבית הקברות אבל כל הקברים שם היו מלאי עובש,
מלאי ירוקת, שבורים, הרוסים- כמו בסרטי אימה... שם למדנו
להבדיל בין קבר של כהן לקבר של לוי וכדומה, שכמעט סיימנו את
הסיור שם, המדריך אמר לנו להסתובב קצת בין הקברים והוא בינתיים
הולך לעשות משהו שהוא צריך. כולנו תהינו לגבי זה ורק באוטובוס
הוא הסביר לנו מה בעצם הוא עשה שם. הוא סיפר לנו שאחד
מהתלמידים שהיו איתו בפולין חיפש שם קבר ספציפי וביקש ממנו
עזרה למצוא אותו, לקח להם כמה זמן- בינתיים הבחור התקשר לסבתו
ושאל אותה מה השם בדיוק ושהוא אמר למדריך שלי את השם, הם
התפצלו ויעקוב מצא את הקבר. הבחור הדליק נר נשמה על הקבר, ניקה
אותו עד כמה שאפשר היה. הבחור חזר משם יותר עצוב ממה שהוא
נכנס, שיעקב שאל אותו למה הוא עצוב אז הבחור אמר לו שעכשיו
שהוא יודע איפה זה, זה יותר רע לו כי הוא לא יכול לטפל בקבר
ולנקות אותו כמו שהוא עשה באותו היום. בקיצור, יעקב הבטיח לו
שהוא יטפל בקבר של בן המשפחה שלו בשבילו, בכל פעם שהוא יגיע
לבית הקברות הזה, והוא באמת עושה את זה, תמיד אמרתי שהמדריך
שלי פשוט בנאדם מקסים!.
כשירדנו מהאוטובוס עשינו את מסלול הגבורה ברגל. את מצעד החיים
לא עשינו.
כל מטר, מטר וחצי היה מצבה לזכר גיבור יהודי אחר בתק' השואה או
אפילו לחסידי אומות עולם ספציפים. היה נחמד ומעניין.
משם חזרנו לקרקוב, איזה 6 או אפילו יותר שעות נסיעה... והגענו
למלון עם הצלב היפה הזה בחצר!
אבל עכשיו אני ונטלי קיבלנו חדר שבו הצלב לא היה מול החדר, הוא
היה ליד, לא כל כך הפריע כמו מקודם.
היום האחרון שלנו, היה יום כיף.
החליטו לעשות לנו יום שווקים וקניות... קנינו את כל השטויות,
הפסלים, חריטות על עץ... כל מיני מזכרות מאגניבות הבייתה.
אחרי כל השווקים, היינו ב 3 בערך. לקחו אותנו למכרות מלח.
הורידו אותנו איזה 300 ומשהו מדרגות, לראות פסלים בנויים ממלח.
הם ממש פסלים יפים אבל זה ממש לא עניין. כל הזמן המדריכה
הפולניה אמרה לנו- לא ללקק את הפסלים, אוף איזה באסה, עכשיו מה
אני יעשה?! תמיד רציתי ללקק איזה פסל ממלח בן אלף ומשהו שנים.
היה לנו זמן לקנות מזכרות מחנות שהייתה בתוך המכרה ועלינו
למעלה במעלית, יש בה מקום לגג 4 אנשים , שמו אותנו 9 אנשים.
אחרי שאני תקועה בגב של אחד החברים שלי ואין לי אויר לנשום כי
כולם מעלי... שאלתי אותם אם זה מעלה להם איזה אסוציאציה מסוימת
מתקופת השואה, ובדיוק באותו הרגע המעלית התחילה לעלות וכולנו
צרחנו את הנשמה שלנו החוצה.
אחרי מכרות המלח לקחו אותנו לקניון, שם קיבלנו כסף כדי לאכול,
טיילנו איזה שעתיים בקניון והיה לנו המון קטעים מצחיקים.
משם נפרדנו ממארק, שהיה המדריך המקסים שליווה אותנו לכל השמונה
ימים, הוא נסע איתנו עד לשדה תעופה.
כשהגענו לשדה תעופה צריך היה להראות את הדרכון באיזה דוכן די
גבוה, ולא הגעתי אליו. כל המשלחת עמדה מאחורי וחיכתה שאני יכנס
בין הראשונים, אפילו הפולני, הבחור שעבד היה צריך לקום בשביל
לראות אותי ולא רק את הגבות שלי, צחק על הגובה שלי.
נכנסנו ל"דיוטי פרי" שלהם, כל כך עלוב... יש להם חנות אחת
ודוכן ממתקים קטן בצד שנסגר ב 11.
עלינו על הטיסה, והפעם לא שמו אותי ביציאת חירום.
הדבר היחיד שאני זוכרת מהטיסה זה שהתעוררתי בנחיתה והכרוז אמר
שהקדמנו את הטיסה.
ההורים שלי ידועים בלאחר לכל מקום שהולכים אליו, נכנסתי כבר
לסרטים שהם בטח עדין בבית מתארגנים ורק עוד כמה דקות הם יצאו
לכיוון שלי, לכן לא מיהרתי ויצאתי מבין האחרונים לקבלת
הפנים...
לפני שיצאתי באתי ליעקב לחצתי לו יד ואמרתי לו אלפי תודות על
המסע הנפלא שעברנו בזכותו.
ברגע שיצאתי אני שומעת קול מוכר צועק "הנה היא!!" אמא שלי רצה
אלי והתחלתי לצחוק, באותו הרגע נרגעתי, הרגשתי הכי בטוחה
בעולם, ההורים שלי פה, אני בבית עם ידיעה אחת- את ישראל אני
לעולם לא אעזוב. | 