כשמתבגרים מפסיקים להינות מהחיים... חשבתי פעם שזה לא נכון,
הייתי מוכן להישבע שאשאר ילדותי ואהנה מהם עד מתי שרק אוכל.
פעם הייתי קופץ למים, הייתי פשוט קופץ למים גם כשכל שאר העולם
היה רועד בחוץ עם בוהן אחת רטובה וצועק "קר". אמרו לי שאני
משוגע להיכנס אבל אני הייתי קופץ פנימה ונהנה כל כך עד שבסוף
כולם היו נכנסים. כשאח שלי הקטן נולד אני והוא היינו קופצים
יחד, לבריכת טל מלאת המים הקפואים (שאריתו האחרונה של השלג
שנמס) ולבריכה בגן השלושה קפצנו יחד כשכל העולם לא. אין הרבה
דברים שהם יותר טובים מבריכה קפואה ביום חם. לאט לאט כשהתבגרתי
אני חושב שהתחלתי להבין שהמים תמיד יהיו קרים, התחלתי לקפוץ
פנימה רק אחרי ששאלתי את אח שלי "איך המים?" והוא שכבר בפנים
ענה לי "טובים!", הם היו עדיין קפואים. אתמול באנו לים, אח שלי
קפץ ישר פנימה, אני טבלתי רגל אחת ורעדתי כ"כ עד שחזרתי לחוף,
פתאום הבנתי שאני חלק משאר העולם. אני כבר לא נהנה מספיק
מהחיים, חושב יותר מדי. מצד שני... טוב אני חייב לזוז, שמעתי
מישהו אומר שהמיים קפואים ואח שלי עדיין לא סיים למרוח קרם
הגנה. ככה זה כשמתבגרים- כבר לא צריך לחכות עד שאמא שלך תמרח
אותך, הפעם אני אשיג אותו!