משהו קטן שכתבתי, ואני מקווה שהרבה יזדהו איתי.

זהו.
זה נגמר.
עבר.
חלף.
אין יותר שנינו.
זה רק אני.
נשארתי לבד.
הוא עזב, והשאיר אותי שבורה.
ואני חשבתי שזה יהיה רק אני והוא.
המגע שלו כשאני מלטפת.
השיער שלו, שמבריק בשמש החמה.
העיניים החומות והמהפנטות.
אבל עכשיו הוא מצא מישהי אחרת. מבוגרת.
מה יש לה שלי אין?
דאגתי לו - יצאנו יחד לטיולים בים, בשקיעה. אוי, השקיעה, כמה
שהוא אהב אותה.
הוא לא אמר לי אף פעם שהוא אוהב אותי. אבל אני ידעתי. ראיתי
בעיניו.
וזה היה נהדר.
כל כך כיף ונעים ללטף אותו.
גם כשהוא היה צריך ללכת לבדיקות - ליוויתי אותו. תמכתי בו.
נשכתי שפה בכל פעם שהזריקו לו תרופה אחרת.
אני אגלה לכם סוד קטן: הוא היה הראשון שלי. הוא היה עדין
ומתחשב.
אבל מה לעשות, ככה החיים.
לפעמים יש רגעים טובים, ולפעמים רגעים רעים.
ואני בחיים לא אשכח את היום שהוא עזב. היום בו אמא אמרה לי
שהגיע הזמן לתת לו ללכת.
"הוא עושה יותר מדי בלאגן", תמיד אומרת.
אבל מה לעשות.
הוא בסך הכול כלב.